שלישי, 04 פברואר 2014 00:00

דברים בטקס הדלקת המשואות תשע"א


נאום בטקס הדלקת המשואות

הכנסת ה-18, ערב יום העצמאות תשע"א

 

בין ערביים, בקומנו מעל מתינו הגיבורים, לרגע קדוש אחד, מוסטות הצידה הציניות, החמיצות והמרירות אשר מסתירות מעינינו תדיר את נפלאות החלום המוגשם כאן.

ברגע הקדוש הזה, עם בוא השמש על יום הזיכרון הנורא וברום דגלינו למעלות התורן, נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

בכל שנה, הרגע הזה ממש הוא רגע של התרגשות מיוחדת. זהו רגע נדיר של גאווה ישראלית: נטולת ספקות, נטולת היסוסים. רגע חדור אמונה תמימה בצדקת הדרך.

זהו רגע של חג ,אך בעיניי, זהו גם רגע של חשבון-נפש שנתי מעין "כל נדרי" ציוני, שבו אנו בוחנים את עצמנו לאור החזון הציונית, מיום העצמאות שעבר עד יום העצמאות הזה; שבו אנו מביטים גם הלאה, מיום העצמאות הזה ועד יום העצמאות הבא.

ובכן, איזו דמות ניבטת אלינו, עם צאת השנה השישים ושלוש?


אחיי ואחיותיי, בימים אלה מלא ליבנו גאווה על מה שהצלחנו אנו לבנות כאן, בעמל ויזע.

שהרי, בעודנו מעלים כאן על נס את חירותנו, סביב - ייהום הסער.

מתוניסיה ועד מצרים, מסוריה ועד תימן, רועדות אמות הסיפים של המזרח התיכון שלנו. רבבות אנשים יוצאים אל הרחובות ואל הכיכרות. כשהם נושאים את דגל המרי וזועקים לא עוד.

לצד החשש המפוכח שמא נמצא עצמנו ב"מזרח תיכון חדש" רדיקלי ומסוכן אף יותר מזה שהכרנו, אנו בטוחים בעוצמתנו.

ואולם, כישראלים בני חורין, איננו יכולים שלא להבחין בתעוזה של אותם רבבות מפגינים; אלה, הנוטלים את גורלם בידיהם: במאבק לחירות ולחופש
ביטוי, במאבק על זכותם לכונן משטר צודק; במאבק למען מה שהיה מובן מאליו, לא רק לישראלי בדורנו, לא רק לישראלי בן תש''ח, אלא כבר בבאזל ,עת נוצק חזון מדינת היהודים.

נוכח המתרחש סביב, אל לנו להקל ראש במה שהשגנו: כנגד כיתות המלעיזים והמקטרגים, כנגד קצרי הרואי והחזון, ישראל של 2011
היא מדינה יהודית ודמוקרטית, הזוהרת בגאון - בליבו של מזרח תיכון מדכא ואכזרי.

ממלחמות עקובות מדם, דרך טרור רצחני; מאלטלנה ועד הסכם השילומים;
מרצח ראש ממשלה ועד עקירתם של מתיישבי חבל עזה: הדמוקרטיה הישראלית
עמדה במבחנים קשים וכואבים-ויכלה לכולם.

יודעים אנו היטב, כי חוסנה של מדינת ישראל איננו מובן מאליו. החברה הישראלית היא חברה מורכבת ומגוונת, רווית מתחים ועמוסת תפיסות עולם, מנוגדות ואף סותרות.

זוהי חברה שבה, יהודים וערבים, חרדים וחילונים, מתנחלים ואנשי שמאל, חולקים כולם גורל משותף; במציאות כזאת, קיומה של חברה דמוקרטית איתנה ומתפקדת הוא הישג - שלא ניתן להתכחש לגדולתו; זהו פלא - שאין לו תקדים. ועל כך, אחיי ואחיותיי, לבנו מלא היום הזה - גאווה.


ואולם בצד תחושת הסיפוק, אנו מחויבים היום להביט במראה ולשאול את עצמנו ביושר: האם אנו נענים לאתגר שמציבה בפנינו החברה הישראלית? האם בשנה החולפת, ראינו בוויכוח הנוקב המתקיים בתוכנו ביטוי לעוצמה, או שמא ראינו בו סימן לחולשה? האם עודדנו את קיומו או שמא, ביקשנו להשתיקו?

לצערי, נדמה שבשנת השישים ושלוש לעצמאותנו, רבים וטובים בתוכנו, נבחרי ציבור ומעצבי דעת קהל ראו בפסיפס הישראלי גזירה - שיש להילחם בה ולא מציאות - שיש להשלים ולחיות עימה.

כך למשל, בשנה החולפת הוכתמה הפרהסיה הישראלית שלנו בניסיונות חוזרים ונשנים לסרס את הוויכוח החי המתקיים בתוכנו: אם באמצעות השתקת הקולות הנשמעים בו; ואם באמצעות הרחקה של קבוצות שונות מתוכו.

כך היה עם חרמות שהוטלו על ישראלים החיים בצד הלא נכון של המפה, לכאורה: כך היה עם מכתבים הגוזרים נידוי במסווה של פסקי הלכה; כך היה עם מהלכי חקיקה פוגעניים וכך עם דמגוגיה מסיתה בעד ונגד חרדים.

כן, בשנה החולפת הקדשנו זמן רב מדיי, בניסיונות לקעקע את שותפות הגורל שלנו וזמן מועט מדיי, לביסוס חיינו המשותפים כאן.

ולמה? כי קשה לנו, באמת קשה, לחיות בחברה שבה עדיין לא כולם הולכים לצבא; כי נעים יותר לחיות בחברה הומוגנית שמדברת בקול אחד ועל "אופק מדיני" אחד; כי קל יותר במדינה שבה כולם שרים את התקווה בעיניים נוצצות ובנפש יהודית והומייה;

אך בל נטעה. כבר לפני 130 שנים, היה זה לילינבלום, ממבשריה של הציונות, שאמר: אך לשווא נתלונן על פירוד הלבבות בתוכנו. כי אחדות דעים לא הייתה בנו מעולם ולא תהיה לעולמי עולמים. כי אחדות כזאת, יש רק אצל כבשים. כך אמר.

לעולם לא נהיה מאוחדים בהשקפותינו, ואל לנו לבקש זאת. איננו רוצים להיות כבשים. ראו כיצד ההמונים במדינות שסביבנו שמים נפשם בכפם ורק כדי להיאבק על זכותם שלא להיות כבשים.

עלינו לזכור כי בצד ההבדלים בינינו- שימיהם כימות עולם, מלוכדים אנו בשותפות גורל אחד: תחת אותם איומים בטחונים, תחת אותם מאבקים חברתיים; כאשר העובדים הסוציאליים יצאו לרחובות- עמדו הם יחד: מירוחם, מתל אביב ומעמנואל, מאום אל פחם ומאלון מורה: כתף אל כתף, מאוחדים במאבקם; כי כאשר עולה מצוקה על סדר היום- אין היא מבדילה בינינו.

לאחר שישים ושלוש שנים, הגיעה העת להיפרד, והפעם באמת, מאותה שאיפה נאיבית ל"ישראליות אחת" של "כור היתוך". יכולתנו להותיר את שערי הישראליות פתוחים ורחבים דים בפני קשת הדעות והדתות, ועל אף המחיר הכרוך בכך, הוא הוא האתגר הציוני החדש-ישן.

כוחנו לשאת ולתת, זה עם זה; כוחנו להתאחד סביב כללי משחק ברורים ולקיים את הכרעת הרוב, לעיתים בחירוק שן, הוא המבטיח את קיומנו כאן; זהו, אחיי ואחיותיי, המבחן לדורות של המפעל הציוני. ישראל של החרמות והנידויים, ישראל של ההתרסות והמכתבים; צועדת למבוי סתום.

אף צד של המתרס, ימין ושמאל אינו ראוי לחרם, אף מגזר אינו ראוי לנידוי. על דעת המקום ועל דעת הקהל נבקש: שכל נדרי וחרמי וקונמי שהטלנו על עצמנו, מיום עצמאות שעבר ועד יום העצמאות הזה, ומיום העצמאות הזה ועד יום העצמאות שיבוא עלינו לטובה- יהיו בטלין ומבוטלין. 
נידרנא- לא נדרי, וחרמנא- לא חרמי ונידוינא – לא נידויי. 

מותרים אנו, ראויים אנו וחזוננו – מציאות יהיה.

חג עצמאות שמח ישראל.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית