רביעי, 22 ינואר 2014 18:37

דברים על מתן חנינה למתנגדי פינוי ישובי עזה וצפון השומרון


חנינה ממלכתית תאחה את הקרע

הכנסת ה-17, 23/07/2008


שלוש שנים אחרי ההתנתקות, מתאחדת הכנסת סביב 'חוק החנינה', למתן חנינה ממלכתית למתנגדי הפינוי שהואשמו בפלילים.

ביוזמה הזו ביקשנו לקבוע, שפרקליטות המדינה תפסיק לאלתר את ההליכים המשפטיים ותמחק כל רישום פלילי, ליותר מ-400 מפגיני ימין, שכלפיהם ננקטו צעדים משפטיים במהלך המחאה הקשה והבלתי נשכחת נגד ההתנתקות. ובלבד, שלא מדובר במעשי אלימות קשים ובפעולות שסיכנו חיי אדם.

אני ער לפולמוס סביב היוזמה הזו, ולטענות של חוסר צדק שמטיחים בה משפטנים כאלו ואחרים. יש שקבלו עלינו, שחוק כזה הוא בלתי חוקתי ולא שוויוני, משום שהוא מעדיף קבוצת מחאה מסוימת, בעלת גוון פוליטי מסוים, על פני אחרות. יש אחרים שהקשו באוזנינו, מדוע לא יבוטלו גם הליכים פליליים שמנוהלים נגד 'אנרכיסטים' במאבק נגד גדר ההפרדה? או, כלפי סטודנטים שחסמו כבישים במאבקם המתוקשר? מדוע תחון המדינה את אלו ולא אלו? נשאלנו.

מבחינה משפטית וחוקתית, התהיות האלו לא מופרכות, ויש מי שהתמודד איתן גם בשיח האקדמי וגם בזירה המשפטית.

בשיח האקדמי למשל, הסביר ד"ר בועז סנג'רו, מומחה למשפט פלילי, שחוק החנינה מוצדק, כי מדובר בסך הכל בתיקון לאפליה שמגולמת בחוק ההתנתקות. לדעתו, מפגיני ההתנתקות קיבלו 'טיפול מיוחד' ממערכות החוק והאכיפה, וכלפיהם נאכפו הנורמות הפליליות באופן מחמיר ודווקני פי כמה, בהשוואה לקבוצות מחאה אחרות. ל'טיפול המיוחד' הזה, שסנג'רו מזכיר, אפשר למצוא הרבה ביטויים: בשימוש ההרתעתי והענישתי במעצר מפגינים שלא נקטו אלימות; במעצר עד תום ההליכים של קטינות; ביחס המחמיר של מערכת החוק למפגינים שחסמו כבישים; בדיכוי מחאה חוקית ובעצירת הסעות מפגינים; באלימות השוטרים; בהקמת בתי משפט מיוחדים לעצורים במתקני הכליאה; ועוד כהנה וכהנה.

גם הסנגוריה הציבורית, שטפלה בעצורים רבים, הצביעה על 'אפליה' באופן שבו ננקטו הליכים משפטיים נגד המפגינים. בדו"ח מיוחד שפרסמה נקבע, שבמדיניות רשויות התביעה ובתי המשפט כלפי עצורי ההתנתקות "ישנה סטיה בולטת לחומרה ממדיניות המעצרים הקיימת בשגרה... וכי קיימת אכיפה סלקטיבית של החוק על פי ההשתייכות הפוליטית".

עבור רבים שמצדדים במהלך החנינה, הממצאים האלו הם הצידוק. את אפלית העבר צריך לתקן. יבוא חוק החנינה ויתקן את העוול שגילם חוק ההתנתקות. למרות זאת, אני סבור שלא זה צריך להיות המניע, ולא מתוך גישה כזו של 'תיקון האפליה' צריכה הכנסת להעניק חנינה ממלכתית.

את מהלך החנינה יזמנו בראש ובראשונה כדי לאחות את הקרע, שנוצר באותה תקופה אפלה, אחת האפלות בתולדות המדינה. צריך לזכור, שגם אם הצלחנו כחברה דמוקרטית, למנוע מלחמת אחים באותה שעת מבחן, לא הצלחנו למנוע קרע בין אחים. לא הצלחנו למנוע את הטראומה, את החשדנות, את הניתוק והניכור שחש מחנה גדול בחברה הישראלית, שביתו הוחרב על ראשו (פשוטו כמשמעו), כלפי המדינה ומוסדותיה.

ההתנתקות היתה אירוע חד-פעמי, וצריך לשפוט אותו באמות מידה אחרות, לא כמחאה על הגדר או על שכר לימוד, אלא כטראומה לאומית, לא פחות. אם הדמוקרטיה לא תסיר את המשקעים עכשיו ומיד, לא נוכל להמשיך ולהתקיים כחברה אחת. זהו הצידוק המוסרי לחוק החנינה, שמכשירו גם בקריטריונים חוקתיים ומשפטיים - ניסיון כנה להשיב לחיקה של החברה הישראלית, ציבור שלם שהרחיקה ממנה.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית