רביעי, 22 ינואר 2014 18:51

דברים בנושא יחסים ערבים- יהודים

 

ערביי ישראל, נועדנו לחיות יחד

הכנסת ה-17


דו"ח האגודה לזכויות האזרח שפורסם השבוע, הציף את סוגיית יחסה של החברה הישראלית למיעוט הערבי שבתוכה, ועורר תגובות רבות ומנוגדות. מן הדו"ח  משתקפת מגמה הולכת ומתרחבת, שלפיה אחוז ניכר מהציבור היהודי שואף להיפרדות מהמיעוט הערבי נוסח "אנחנו כאן הם שם", החל במגורים ובמקומות בילוי, וכלה בעידוד הגירתו מן הארץ.

בעיניי, ערביי ישראל הם אזרחים שנולדו לארץ הזו, ובשום אופן לא נוכל להתעלם מקיומם כאן בינינו. ה"חוויה הישראלית" מחייבת הבנה והכרה שאם - לפחות בשלב זה - לא נועדנו לחיות יחד, אזי נגזר עלינו לחיות יחד. עודני מאמין, כי יום יבוא, שבו ערביי ישראל יראו את עצמם וייראו בעינינו, כגשר האפשרי לשלום בין הירדן לים, ואף במזרח התיכון כולו.

יש לדעת, שהאוכלוסייה הערבית בישראל נתונה בדילמה ממשית, בין מעמדם כאזרחי ישראל שווי-זכויות, לבין מחוייבותם כאזרחים, להגדרה הברורה, האחת והיחידה, לאופייה של מדינת ישראל - מדינה יהודית ודמוקרטית.

את עוצמתה האדירה של ההגדרה 'יהודית ודמוקרטית', היטיב לבטא נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס פרופ' אהרן ברק, באחת מפגישותיו עם הכנסת, וכך אמר: "גם מאה ועשרים חברי כנסת בהצבעתם לא יוכלו לשנות את אופייה היהודי של מדינת ישראל, כמו גם לא יוכלו מאה ועשרים חברי כנסת לשנות את אופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל".

הסתירה מיניה וביה הינה קיימת. מחד, הצורך והמוסריות שבהקמת בית לעם היהודי במדינתו שהוכרו על ידי אומות העולם, ומאידך, חובתנו שאופייה היהודי של מדינת ישראל לא יפגע בכללים דמוקרטיים כלשהם הנוגעים לשוויון כל אזרח על פי אזרחותו. סביב המתח הזה הצהיר השופט בדימוס משה לנדאו באחת מפסיקותיו: "לא קמה תנועה לאומית מוסרית במאה ה-19 ובמאה ה-20 כמו התנועה הציונית, ואיש לא יוכל להשתמש בסתירה שבין דמוקרטית ליהודית כאות וסימן לאי-חוקיותה".

מכח הגדרה זו, אני מסתייג מהצהרתה של שרת החוץ, לפיה המדינה הפלסטינית שתוקם תהווה פתרון גם לערביי ישראל החיים בתוכנו. אני מאמין שלמיעוט הערבי ישנה זכות מולדת להיות אזרחי ישראל, ובלבד שיסתגלו לעובדה שמדינת ישראל תמשיך להישאר כמדינתו של העם היהודי. זהו שטר הקמתה והכרזתה, כפי שבאים לידי ביטוי במגילת העצמאות.

בינתיים, דבקים מנהיגיהם של ערביי ישראל, ביניהם חבריי בכנסת, בקו שונה ואף מנוגד. לדידם, יש להגדיר את מדינת ישראל באחד משני אופנים: או כמדינת כל אזרחיה (מוחמד ברכה), או מדינת כל לאומיה (אחמד טיבי ובמידת מה גם אנשי בל"ד). בשתי ההגדרות מבקשים הם להודיע כי בעתיד, כאשר יהיה רוב לכך, תבוטל מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, לא תהיה זכות שיבה עדיפה לבניו, וכל רוב רגיל או אפילו רוב מיוחד של חברי כנסת יהיה בכוחו לבטל את הגדרתה של המדינה, דגלה והמנונה, בכל עת שיימצא לכך.

שאיפתם ועמדתם זו של מנהיגי המיעוט הערבי חובה שיידחו, משום שאם נפריד את ליבת העם היהודי וליבת הציונות ממדינת ישראל, יעלה הכורת על חזון השיבה לארץ ישראל, חלומנו מזה אלפיים שנה שהתגשם.

זכותם הלאומית העודפת של הציבור היהודי, לצד זכותם של ערביי ישראל להיות אזרחים שווים, הוא עיקרון שגם אם כעת נגזר עלינו לחיות נכחו, בעתיד נבין כי נועדנו לחיות לאורו.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית