שני, 10 פברואר 2014 00:00

דברים בנושא שותפות גורל עם החברה הערבית

 

נאום יו"ר הכנסת - כנס הנשיא לדמוקרטיה

הכנסת ה18, 23.07.2009

 

אני מבקש לנצל אכסניה מכובדת זו ולדבר על סוגיה המהווה את אחד האתגרים החשובים והמסובכים ביותר הרובצים לפתחה של הדמוקרטיה הישראלית והחברה הישראלית כיום.

אתגר שאני באופן אישי טרוד ועסוק בו והוא היחסים המתקיימים בין מדינת ישראל לבין אזרחיה הערבים ואולי חשוב מכך בין יהודים לערבים בתוככי החברה הישראלית.

מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי אשר שב לארצו לאחר אלפיים שנות גלות. זהו ייעודה. כך היא חייבת להיות וכך היא גם תהיה אי"ה לדורי דורות ואולם, מדינת ישראל לעולם תהיה גם ביתה של אוכלוסיה ערבית רחבה: בישראל חיים כמיליון וחצי ערבים המהווים למעלה מעשרים אחוזים מאזרחי המדינה.

אכן, גם אם אף אחד מאיתנו לא ביקש זאת לעצמו, אנו נועדנו לחיות זה לצד זה, זה עם זה - אנו שותפי גורל. איננו רק שכנים שיש להסדיר התנהלות תקינה של יחסיהם: לא רק את הארץ אנו חולקים.

אנו חולקים כלכלה אחת, מערכת רווחה אחת, מרחב ציבורי אחד. אנו נוסעים יחד בכבישים, נופשים יחד באתרי החמדה של ארצנו המופלאה, משחקים יחד באצטדיוני הכדורגל. במידה רבה אנו תלויים זה בזה. אכן, שגשוג אמיתי חברתי או כלכלי במדינת ישראל לעולם לא ייכון  

ללא שגשוגו של המגזר הערבי.


ואולם, למרות העובדה החד משמעית שעתיד ושגשוג האוכלוסייה הערבית והיהודית לעולם יהיו תלויים ושלובים זה בזה, נדמה שהן החברה היהודית והן החברה הערבית בישראל מעולם לא הישירו מבט למשמעות הדבר. מעולם לא לקחנו אחריות על עיצוב דרכנו המשותפת. העדפנו לתת לפחד ולשנאה מחד ולשיח משפטי מנוכר מאידך לנווט את ספינת יחסינו.


הגיע הזמן שאנו, אזרחי המדינה היהודים והערבים נבין שבעשותנו כך אנו משילים מעצמנו את האחריות לעיצוב עתידנו ועתיד ילדנו. הגיע הזמן שניקח אחריות על גורלנו המשותף.


מכובדָי,


אני מאמין כי הגיעה השעה לאמץ פרדיגמה חדשה לבניית יחסי יהודים וערבים במדינת ישראל, פרדיגמה המבוססת על רעיון השותפות. מאז שחוקקה הכנסת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ובהשראת הפסיקה הנרחבת של בית המשפט העליון אנו רגילים לדבר על מדינת ישראל כ"מדינה יהודית ודמוקרטית".


שבויים בקסמו של השיח הזה, אנו ממקמים את העיסוק בסוגיה החשובה כל כך של ערביי ישראל בטיבה הדמוקרטי של המדינה ובמסגרת השיח הדמוקרטי הקלאסי העוסק בהסדרת יחסי רוב ומיעוט – הגדרת כללי משחק מצד אחד והבטחת זכויות אזרחיות למיעוט מצד שני.


ואולם האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל איננה קבוצה שולית בחברה הישראלית אין היא אוסף אקראי של "בני מיעוטים" כפי שרבים מאיתנו היהודים מבקשים לעתים לראותה.

מדובר באוכלוסיה שהיא בשר מבשרה של הארץ הזו, אוכלוסייה מגובשת בזהות לאומית ותרבותית משותפת, אוכלוסייה שלעולם תהווה כקולקטיב מרכיב חשוב ויסודי בחברה הישראלית.


אני מאמין כי במציאות שכזו אין די בתפיסה דמוקרטית צרה ופורמליסטית בכדי לבסס יחסים קונסטרוקטיביים יציבים וברי קיימא בין יהודים לערבים במדינת ישראל.


תחת זאת עלינו להתמקד בפן הערכי העמוק של הדמוקרטיה ולחתור לבנייה תשתיתית של שותפות אמת בנייה שתבוא "מלמטה" – משינוי תודעת מהחברה האזרחית ולא "מלמעלה" - דרך שיח צונן של "זכויות" וניסיון אקדמי לפתור את כל הסוגיות שבמחלוקת.


"שותפות" הינה מערכת יחסים המבוססת על כבוד הדדי והכרה בקיומם של שני צדדים ובזכותם להגדיר לעצמם את זהותם; זוהי מערכת יחסים בה ניתן ביטוי לצרכים המיוחדים ולאופי המיוחד של כל אחד מהצדדים; זוהי מערכת יחסים המבוססת על הסכמה חופשית של שני הצדדים בדבר בסיס השותפות; זוהי מערכת יחסים המבוססת על דו שיח שוטף בין הצדדים.


אומר כבר כעת: אינני נאיבי. אין טעם להדחיק או להתעלם מהמציאות הקשה בין הציבור היהודי לציבור הערבי במדינת ישראל מונחים משקעים אדירים של איבה.

אין המדובר רק ביחסים מורכבים בין שתי קבוצות אתניות אלא בשני עמים שחלומם תמצית מאווייהם ושאיפותיהם עומדים במידה רבה בסתירה זה לזה.  

תקומתו של זה היא אסונו של זה; הגשמת חלומו של זה, היא שבר חלומו של זה.

 

ערביי ישראל נטלו ובודדים בתוכם נוטלים גם כיום חלק פעיל בקואליציה הערבית שביקשה ומבקשת גם היום לבער כל נוכחות יהודית מארץ ישראל; מרבית האוכלוסייה הערבית איננה מוכנה לקבל את הרעיון לפיו מדינת ישראל  היא מדינתו של העם היהודי אפילו במסגרת פתרון עתידי כולל של שתי מדינות; 

חלק ממנהיגי האוכלוסייה הערבית הישראלית מוסיפים כל העת לחבור לגרועים שבאויבי המדינה להסית כנגדה ולקעקע כל בסיס לאזרחות אחראית.

 

מן הצד השני, הקמת מדינת ישראל לוותה בסבל רב ובטראומה לאומית שעברה על העם הפלסטיני כולו, ערביי ישראל בתוכו; רבים מערביי ישראל, המהווים חלק מהעם הפלסטיני כואבים את סבלם של אחיהם מעברו השני של הקו הירוק סבל לו אחראית, בראייתם, המדינה; רבים מהם פוגשים לא אחת גילויים של גזענות והתנשאות מצד יהודים; חוסר השוויון בהקצאת משאבי המדינה וברווחה הכלכלית של האוכלוסייה הערבית לעומת זו היהודית,
אף הוא לא תורם לאהבה יתרה...



ואולם, למרות כל אלה, למרות האיבה הקשה והשורשית אני מאמין כי ניתן לבסס שותפות בין יהודים וערבים במדינת ישראל. אני מאמין בכך פשוט משום שלאף אחד מאיתנו אין דרך אחרת.


האלטרנטיבה היחידה העומדת בפנינו היא מאבק קשה, עקוב מדם ומצער שבמקרה הגרוע פחות יחזיר אותנו לאותה נקודת מוצא בדיוק ובמקרה הגרוע יותר יותיר לדראון עולם כתם מוסרי בלתי ניתן למחיקה על "הצד המנצח".


אכן, השותפות בין ערבים ליהודים במדינת ישראל כנראה לא תהא מושתתת על יסודות של אהבה. אולם, אני מאמין כי ניתן לבסס שותפות שתהא מושתתת על יסודות מוצקים לא פחות של ראיה מפוכחת ופרגמאטית של מחויבות אמיתית לבניית העתיד ושל כבוד הדדי.


עיצוב שותפות אמת וברת קיימא שכזו אין היא משימה פשוטה כלל ועיקר. אני מאמין כי אם נרצה להצליח במשימה זו יהא עלינו להתגבר על ארבעה מכשולים עיקריים העומדים לנו לרועץ בדרך להשגת החזון: המכשול הראשון והבסיסי ביותר עליו עלינו להתגבר הוא התקווה, שעדיין קיימת בחלקים נרחבים של הציבור הערבי להיעלמותם של היהודים מן הארץ, למימוש מה שקרוי "זכות השיבה", או בקיצור להפסקת התקיימותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. 

כל עוד תקווה זו קיימת אין כל סיכוי כי נוכל לבנות שותפות אמת מתוך ראייה ארוכת טווח.

ברצוני להדגיש: הכרה וחשוב מכך: הפנמה של עקרון היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית חייב להיות הבסיס לכינון שותפות יהודית-ערבית בתוכה.

כאשר אני מדבר על הפנמת היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית אני מדבר לכל הפחות על הפנמה שלעולם מדינת ישראל תקלוט כל יהודי הזכאי לאזרחות מכוח חוק השבות; שמה שקרוי "זכות השיבה" לעולם לא תמומש בתוך גבולותיה של מדינת ישראל; ושלעולם יהדותה של המדינה 

תקבל ביטוי בסמליה וטקסיה.

אני מניח שיטענו כנגדי כי שאיפתי לשותפות אמת בין יהודים וערבים במדינת ישראל איננה יכולה להתיישב עם התניה מראש של שותפות זו בעמידה על יהדותה של המדינה.

ואולם אני אומר כי בדברים אין סתירה: העם היהודי זכאי להקים בית לאומי בארצו ועל כך איננו מתכוונים לוותר או להתנצל. יתרה מזו, כאשר אנו מנסים לדמיין גם אם לי באופן אישי קשה להסכים לכך מציאות של מדינה יהודית
שמתקיימת בצד מדינה פלסטינית בארץ ישראל, מהותה היהודית של מדינת ישראל מתחדדת עוד יותר.


בכדי להתמודד עם מכשול התקווה הערבית להפסקת קיומה של המדינה כמדינה יהודית עלינו לאמץ גישה ברורה וחד משמעית, ברוח "קיר הברזל" של מורי ורבי ז'בוטינסקי.


איננו יכולים לצפות להזדהות של ערביי ישראל עם מדינת היהודים, אך אנחנו יכולים לתבוע מהם קבלה ונאמנות לריבונותה. אנו רשאים לתבוע מהם ביעור חד משמעי של יסודות בתוכם החותרים תחת המדינה. עלינו לחדד ואף להקשיח במידת מה את כללי המשחק; עלינו להיות נחושים בכל הנוגע לסוגיית קרקעות קק"ל וההתיישבות; עלינו לנקוט מדיניות נחושה של אכיפה וענישה של כל עברה לאומנית; ולבסוף, עלינו לעמוד באופן בלתי מתפשר על אי מימושה של מה שקרוי "זכות השיבה" תוך חתירה לגיבוי בינ"ל רחב.


המכשול השני העומד בפנינו הוא במידה רבה תמונת ראי של המכשול הראשון והוא הקושי שלנו, היהודים להפנים כי ערביי ישראל הם קבוצה לאומית בעלת זהות קולקטיבית אשר עימה נחלוק את מדינתנו ועתידנו בכל תסריט שהוא.

השאיפה האירופאית-משהו של רבים מאיתנו לחיות לצד מיעוט שקט וציוני, אשר שר את ההמנון בעיניים נוצצות -לא תתממש במזרח התיכון שלנו. איננו יכולים להמשיך ולהתנהג כבנות יענה. איננו יכולים להעמיד פנים או לקוות ששכנינו ייעלמו אם נסגור את החלון. יתרה מכך – אסור לנו לעשות זאת!


אני יליד הארץ. משפחתי מתגוררת כאן כבר 200 שנה ותמיד חיינו לצד ערבים. אבי היה מזרחן, והקוראן – אותו תרגם – כמו גם השפה הערבית, אינם זרים לי. אני יודע שהאוכלוסייה הערבית היא חלק בלתי נפרד מהמולדת. עלינו היהודים, להעביר מסר ברור וחד משמעי לערביי ישראל כי ברור לנו שמולדתנו היא גם מולדתם שבכוונתנו לחיות עמם ושאנו דוחים מכל וכל את הקולות הקוראים לעידוד הגירה או אף לגירוש. "הריני נכון להישבע, בשמנו ובשם כל נכדינו, כי לעולם לא נפעל בניגוד לעקרון שוויון-הזכויות ולעולם לא ננסה לדחוק מישהו מארצנו"; לא מילותיי הן אלה מילותיו של ז'בוטינסקי, לפני יותר מ-80 שנה ואני חוזר עליהן כאן כיון שברוח זו אנו צריכים לפעול.


אנו, היהודים חייבים להכיר בזהות הלאומית הקולקטיבית של ערביי ישראל, לקבל את העובדה כי הקמת מדינת ישראל היוותה טראומה לאומית עבורם לקבל את השייכות שלהם לעם הפלסטיני ואף לקבל את חוסר הפטריוטיות שלהם למדינה יהודית ציונית. עלינו לראות אותם כפי שהם, לומר להם שאנו מקבלים אותם כפי שהם ושאיתם אנו מבקשים לכונן שותפות אמת.


המכשול השלישי עליו עלינו להתגבר בדרך לבניית שותפות אמת הוא חוסר השוויון בהזדמנויות ובמשאבים ממנו סובל המגזר הערבי והפער האדיר במונחים סוציו-אקונומיים שמתקיים בין יהודים וערבים במדינה. עוני ותחושת קיפוח הם קרקע פורייה לקיצוניות דתית ולאומית ואנחנו עצמנו מדשנים את הקרקע הזו כאשר איננו עומדים די על מימוש עקרון השוויון האזרחי.


בהיבט זה היה עלינו להתחיל לפעול כבר אתמול: עלינו להפנות תקציבים מוגברים אפילו לא פרופורציונאליים בתחילה לבניית תשתיות ולפיתוח כלכלי של המגזר הערבי עד ליישור קו עם הישובים היהודיים.

עלינו להחיל שוויון מלא ואמיתי בכל מגע של האזרחים עם מוסדות הציבור של המדינה ולנקוט העדפה מתקנת בהשכלה הגבוהה כמו גם בנגישות למשרות ציבוריות.


תאמרו, איני מחדש פה דבר הכול כתוב וברור ואני אומר: נכון, אבל לא שריר, ולא קיים. הפן הדמוקרטי הרשמי חשוב מאד אך הוא אינו מספיק לקיום אמיתי של שוויון אזרחי. יש צורך בהטמעה של ערכי הדמוקרטיה בתודעה הלאומית וביישומם דה-פקטו בחברה האזרחית. אנו היהודים חייבים לזכור את לקחי ההיסטוריה היהודית ולהצטיין ביחס למיעוט שבתוכנו הן מבחינה פוליטית וחוקתית והן מהבחינה המעשית האזרחית. רק כך נוכל לספק חלופה מתונה שתאפשר איכות חיים גבוהה ותוכל להוות תמריץ לשותפות אמיתית.


המכשול הרביעי והאחרון הוא אולי הקשה והחשוב מכולם והוא הניכור, הבורות, החשדנות והשנאה השוררים בין המגזרים. חוסר הכרות של צד אחד את רעהו מוביל לחוסר הבנה לעולמו לתרבותו ולמניעיו של האחר ואלה מולידים חשדנות חוסר אמון הדדי ואף דמוניזציה של ממש.


רגשות ואמונות אלו מלווים אותנו כבר שנים רבות רבות מידי. כדי לאפשר עתיד לחיים משותפים אנו חייבים ליצור בסיס אזרחי לקירוב בין יהודים וערבים. עלינו לחייב לימודי חובה במערכות החינוך של שני המגזרים של השפה, התרבות וההיסטוריה של העם השני; עלינו לכונן מערכת בהיקף נרחב שתייצר מפגשים בין יהודים לערבים בקבוצות גיל מגוונות; עלינו לעודד שיתוף פעולה בין שני המגזרים בתחומים פונקציונאליים כגון תיירות עסקים, תרבות ועוד. עלינו ליצור מערכת תמריצים שתעודד גם עסקים פרטיים להעסקת עובדים ערבים.


בעיניי, הזירה האזרחית והחינוכית היא הזירה העיקרית דרכה נוכל להשפיע על המציאות ולהביא לביסוס תשתיתי של שותפות אמת ארוכת-טווח וברת קיימא. חברה אזרחית משותפת ליהודים וערבים נראית אולי לרבים כחיזיון שווא ואולם אני כמי שחי בצד ציבור ערבי כל חייו וכמי שרואה במסגרת עבודת הכנסת את שיתוף הפעולה היומיומי בין המגזרים בטוח שזה אפשרי.


מכובדי,


כינון שותפות אמת בין יהודים לערבים במדינת ישראל הוא צורך קיומי. טיב היחסים בין המגזרים ישפיע השפעה דרמטית על כלכלתה של המדינה ועל הסיכוי להגיע ליישוב הסכסוך בין ישראל לעם הפלסטיני ולמדינות ערב ועל עתידו ורווחתו של כל אחד ואחד מהאנשים החולקים את הארץ הזאת.


כל זה אינו משל ולא חלום. אני בטוח כי באפשרותנו להסיר את המכשולים שמניתי ולבנות מערכת יחסים אמיתית המושתת על יסודות אמיצים. נכון, יש עדיין מחלוקות קשות ומשקעי עבר נוראיים אך יש גם מרחב עצום שבו אפשר להתחיל לפעול. עלינו להתחיל לבנות "מלמטה" - בשקט, בזהירות, ותוך בריחה ממלכודות של מילים גבוהות ורטוריקה חלולה - תשתית חדשה, אותנטית ומפוכחת לשותפות אמת בין יהודים וערבים במדינת ישראל.


אני מאמין כי אם נשכיל לפעול כך המגוון התרבותי לאומי היהודי-ערבי שיתקיים תמיד במדינת ישראל ושהיווה עד עכשיו מוקד מחליש של בעיות וחיכוך עוד יוכל להפוך למקור עצמה לאחד מהיסודות החזקים לשגשוג החברה הישראלית ואפילו ליכולתה לשמש כ"אור לגויים".



Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית