שני, 03 פברואר 2014 00:00

דברים ביום העצמאות על רקע ההתנתקות


הר הרצל - ערב יום העצמאות תשס"ה

כנסת ה- 16, הדלקת המשואות בהר הרצל, תשס"ה


אחי ואחיותי הישראלים, חג עצמאות שמח!

כבכל שנה בין השמשות, בין אבל ליום-טוב, אנו שבים ומתייצבים כאן, על הר הזיכרון הזה, הר תקומת ישראל. אנו מתייצבים דווקא כאן מול קברו של הרצל, חוזה המדינה, בהר המוקף קבריהם של גיבורי מערכות ישראל כדי לחדש את הברית הכרותה לנו עם הארץ הזו ואת שבועת האמונים ל"ראשית צמיחת גאולתנו."

אין רגע ישראלי יותר מן הרגע הזה, הרגע שבין "יזכור" להנפת הדגל. המעבר החד כל-כך, הקשה כל-כך, הנכון כל-כך כמו המרחק הקצר שבין טורי הקברים לבין רחבת הטקס הזו  המעבר הזה, מספר בעצם את הסיפור כולו.

כאן - רחבת הטקס המוארת, החוגגת; ושם - במרחק נגיעה - צללי השכול.
כאן - ערב יום העצמאות; ושם, ממול, עדיין ובכל ימות השנה - יום הזיכרון.
כאן - חירות ועצמאות; ושם - ממש לידנו - מחירן בדם.

והמחיר המחיר אינו מבחין בין דם לדם. בין אחים. ואין לך ביטוי מוחשי יותר לכך מן הצעירים העומדים כאן לצדי:

נאייף הֵייבּ, הקרוי בשמו של אביו, רב-סמל-בכיר נאייף הֵייבּ, השם ייקום דמו, אשר שירת כגשש בכיר ונפל בלבנון באוקטובר 1991; מור אברג'יל, בתו של רב-סמל-מתקדם חנניה אברג'יל, השם ייקום דמו,  אשר שירת במשמר הגבול ונפל בחברון בפברואר 1993; ועינב סעיד, בתו של סמל ופא אסעד, השם ייקום דמו, אשר שירת כלוחם במילואים ונפל בעזה בספטמבר 1993.

כאן אנו מתייצבים שנה שנה; בשנות ברכה, וגם בשנות צרה וצוקה. התייצבנו כאן כמנצחים אחרי נס ניצחון ששת הימים; אבל גם בשנה שקדמה לה, ערב ההמתנה", אכולי דאגה וחשש. התייצבנו כאן אחרי יום הכיפורים הנורא ההוא. נשכנו שפתיים ושבנו לכאן. הנפנו את דגלנו, למרות הכל. ונאחזנו שוב בברית הארץ ובשבועת הגאולה. נחושים מתמיד.

ואנו מתייצבים כאן גם היום - בשנת החמישים ושבע לחירותנו. ובעזרת צור ישראל וגואלו - נבוא לכאן גם בשנה הבאה.

השנה, (שנת מחלוקת, בלבול ומבוכה), אנו מתייצבים כאן בלב כבד ומתוך חשש מפני הבאות. מזה שנות-דור מבעבעת בקרבנו מחלוקת קשה, נוקבת באשר ליעדיה של מדינת ישראל ולמגמת פניה של הציונות בכלל. אני מאמין כי ביסודה זו מחלוקת אמיתית; מחלוקת לשם שמים.

אני מאמין, כי אלו ואלו פטריוטים; אלו ואלו ציונים מאמינים; אלו ואלו דורשי טובת עמם וארצם. אבל השנה, ואולי בחודשים הקרובים עתידה המחלוקת הזו להגיע לנקודת רתיחה ובעיני רבים - להכרעה היסטורית. רבים חשים כי החודשים הקרובים מזמנים לנו גירוש, עקירה, חורבן וסכנה אמיתית להמשך קיומו של המפעל הציוני. אחרים חשים כי לפנינו ניתוח קטיעה, קשה, מסוכן אך הכרחי שדווקא הוא חיוני להצלת המפעל הציוני.

עמדתי האישית, האידיאולוגית ידועה, אך אינני עומד כאן לפניכם כדי לבטא אותה דווקא במעמד ממלכתי זה. מאידך, אני סבור שאחטא לתפקידי; אחטא לאמת; אחטא לרגע הזה -- אם לא אזעק את הדברים הבאים, ואפילו יהיה מי שיראה בהם משום פגימה קלה בשמחת היום.

אני חושש מפני שבר, שעלול להמיט על כולנו אסון גדול פי כמה, מעצם הפינוי המתוכנן של יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. השנה, אני עומד כאן לפניכם וחרד חרדה גדולה עד מאוד. אני חרד מפני קולות צורמים של הפניית עורף טוטאלית לברית הכרותה לנו על הארץ. אני חרד; מפני כוונותיהם האמיתיות של אלו שמאסו בארץ חמדה; אני חרד מפני הלעג כלפי אוהביה ונאמניה; חרד מפני השמחה הבוטה לאידם של מי שמסרו - ומוסרים - את נפשם על יישובה של הארץ; על גאולתה.

ומאידך, אני חרד לא פחות מפני אווירה של שבירת כל הכלים ושל חציית קווים שמעולם לא נחצו. אני חרד חרדה גדולה מפני קולות של התנתקות מן המדינה; של סרבנות ושל נאמנות לה על-תנאי. אני חרד מפני גילויים של כפירה ב"ראשית צמיחת גאולתנו", משל הייתה זו גאולה "התלויה בדבר". 

אבל יותר מכל, אני חרד מאוד פן תהא זו שנה של ריב-אחים. כיצד נעמוד כאן ביום העצמאות החמישים ושמונה אם חלילה השנה יישפך כאן דם איש בידי אחיו? איך נניף כאן, בשנה הבאה דגל כחול-לבן מעל קברי אלו שמסרו את נפשם על תקומתנו אם יוכתם חלילה, דגלנו בדם?!

שוו בנפשכם שיכולנו לשלוף לרגע יהודי, מתוך "ספרד של האינקיוויזיציה", או מפולין הכבושה תחת הנאצים; ולהביאו לכאן אל הר הרצל, ממנו נשקפת ירושלים בירת המדינה היהודית הריבונית.

נסו לדמיין לרגע שיחה עם יהודי כזה שנקלע מבחינתו לימות המשיח: מה הייתם מספרים לו? שזכינו והגענו לעצמאות בארצנו, אך ערב השנה החמישים ושמונה אנו עומדים, חלילה, ובל אחטא בשפתי על סף מלחמת אחים?! ובאמת, האם אנו עושים הכל כדי לעצור את הדהרה אל עבר התהום?

אני מאמין כי עדיין אפשר לעצור את ההתדרדרות. אני מאמין כי בכוחנו לעמוד במבחן הקשה שלפנינו. אני מאמין ביכולת של כולנו להמשיך להיות שותפים. אני מאמין כי אם נשכיל כולנו להיות שותפים לדאגה; שותפים לכאב, לתסכול, לשברון הלב אזי נמשיך להיות שותפים של אמת גם לתקווה. אני מאמין כי כולנו; כל אחד ואחת, כאן בקהל ושם בבית, בתל-אביב, ובנווה דקלים, בעפולה, בנצרים ובחומש מסוגלים לכך. מחוייבים בכך.

אם כך יהיה נוכל לחזור לכאן בשנה הבאה - שלמים בגופנו; איתנים בנפשנו; אחים. אם כך יהיה נוכל בשנה הבאה להישיר מבט - אל הקברים שלמרגלותינו, אל הדגל, אל המראה.

השנה, אולי יותר מכל שנה אחרת נפנה בתחינה לצור ישראל וגואלו: "ברך את מדינת ישראל ראשית צמיחת גאולתנו. הגן עליה באברת חסדך ופרוש עליה סוכת שלומך. שלח אורך ואמיתך לראשיה, שריה, ויועציה, ותקנם בעצה טובה. ונתת שלום בארץ, ושמחת עולם ליושביה".

חג עצמאות שמח!

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית