רביעי, 09 נובמבר 2011 00:00

דברים בישיבה מיוחדת לזכרו של יצחק רבין


נאום יושב ראש הכנסת בישיבה לזכרו של יצחק רבין

מליאת הכנסת, הכנסת ה-18, 9.11.2011



מכובדיי.

שש עשרה שנים חלפו. שש עשרה שנים, מאז נשמע הד היריות בכיכר. מאז אותו רגע רע ונמהר שבו הונפה המאכלת שנית, על יצחק, שנעקד על מזבחה המשוקץ של האלימות הפוליטית.

שש עשרה שנים מאז פלח אותו קליע ארור את חדרי לבה של החברה הישראלית וחשף אותה: חלשה, קרועה ושבורה.

שש עשרה שנים כבר עברו. מאז החלפנו חמש ממשלות; המפה הפוליטית זועזעה ונטרפו הקלפים על ימין ושמאל; עברנו שתי מלחמות וגירוש אחד; עמדנו במשבר כלכלי שטלטל את שווקי העולם; גל של מחאה חברתית שטף את הארץ. השתנינו. תרבותית, פוליטית וחברתית.

אך בתודעתנו צרובים עדיין מאז, שנים: החיוך ההוא המבחיל, אותה השחצנות הבלתי נסבלת של הרוע, והפחד. הפחד מהחורבן שאנו, במו ידינו, נמיט על עצמנו; הפחד ממלחמת אחים.

מכובדיי. לאחר הרצח אמר לי רב מוכר מהציונות הדתית לאומית, כי אין ממלכה בישראל. לו הייתה ממלכה בישראל, כך אמר, היה אותו מורד במלכות, בן עוולה, נידון למוות. לא למוות בסקילה, לא למוות בשרפה, לא בחנק ולא בהרג, אלא למוות בשיסוע איברים כנגד ארבע רוחות השמים. כך אמר.

אותו רב אינו חשוד בתמיכה בענשי מיתה משונים ובודאי לא בכך שהחליף את עורו "וחזר בתשובת אוסלו" כביכול, בעקבות הרצח. אותו רב, נתן ביטוי מוחשי לזעזוע ולתדהמה מעזות המצח של הרוצח הנתעב. הוא נתן ביטוי לכך שמתנקש פוליטי- איננו עוד רוצח שפל. אלא, הוא זה שבמסתרים טיכס את תכניתו השטנית, לרצוח, לא רק את מי שנמשח למלך בישראל באותם ימים, אלא גם את הממלכה.

הוא זה, המנוול המגלומן, שביקש לרצוח את שלטון החוק, את שלטון העם. שבקש להסיט את מהלכה של ההיסטוריה על ידי רצח של חברה, רצח של תרבות. את חומרת פשעו אנו מחויבים לזכור בערנות ובחדות גם שש עשרה שנים אחרי.

ואולם, לטרגדיה של רצח רבין, יש לקח רחב יותר. לקח, שהוא עבורי מורשת היום הזה.

רבותיי. אם אנו רוצים למצות באמת את הלקח הדמוקרטי של היום הזה, אל לנו לשכוח, (את הפרק שהושמט בשם "מורשת רבין"), את מה שאירע כאן לאחר הרצח. אל לנו לשכוח את דה-הלגיטימציה שנעשתה כאן למחנה שלם בעקבות הרצח; את ההכתמה וההשחרה של המחנה הפוליטי שלא קיבל עליו את עול מלכות אוסלו; עלינו לזכור ולהזכיר כי יגאל עמיר לא היה שם של דת, וגם לא שם של מחנה פוליטי. עלינו לזכור ולהזכיר שבעוון ההכללות הללו ספגה הדמוקרטיה הישראלית פגיעה נוספת, מכה אחר מכה.

רבים וטובים (חובשי כפות, מתיישבים חלוצים, וימנים לא עלינו), שהלכו לישון בערב השלושה בנובמבר 95' כמתנגדי אוסלו, קמו לבוקר החמישה בנובמבר, כאויבי השלום, כמסיתים, כשותפים לרצח.

עלינו לזכור זאת, ולא למען התנצחות קורבנית. אלא מאחר שבימים שלאחר הרצח הושתק הויכוח הדמוקרטי הלגיטימי בישראל. לכן אני אומר, רבותיי, כי ליום הזיכרון הזה יש מורשת. מורשת של לקח דמוקרטי כפול: ראשית, ביום הזה אנו נזכרים כי עלינו לגלות אפס סובלנות כלפי כל ניסיון של שוליים קיצוניים מטורפים להכתיב לנו את סדר היום באמצעות שבירת כללי המשחק הדמוקרטיים, באמצעות רמיסת שלטון החוק, באמצעות טרור.

שנית, ובאותה נשימה, אסור שבשם עקירת האלימות, תונהג כאן דמוקרטיה סלקטיבית. כזאת שעורכת הכללות מסוכנות שפוגעות בויכוח הדמוקרטי ומעמידות אותנו במדרון תלול של סתימת פיות.

חברי הכנסת. במרוצת שש עשרה השנים שעברו, היכולת שלנו ליישם את הלקח הדמוקרטי הכפול הזה עמדה ועומדת למבחן בלתי פוסק. כך, בשנים האחרונות אנו עדים למקרים קשים של פגיעה ברכוש, בבתי תפילה ובנפש של פלסטינים, ישראלים ולא ישראלים. התופעה שמכונה "תג מחיר" היא אולי המבחן המובהק ביותר ליכולת שלנו ליישם את הלקח הדמוקרטי הכפול הזה.

ראשית, יש לומר, זהו לא "תג" ולא "מחיר". זהו טרור.

אם אמנם הפושעים המנוולים, (ששלחו ידם במסגד, בשדות ובמרעה הפלסטינים, בבתים וברכוש, ובגופם של פלסטינים), אם אמנם הם יהודים, הרי שזהו "טרור יהודי" שאין לכנותו בשם אחר. הטרור הזה, כמו ההתנקשות ההיא מזכיר לי את אותה השחצנות הבלתי נסבלת,
של אלה הבזים לחוק ולחברה שחוקקה אותו; ואת אותו הפחד מפני חורבן שבמו ידינו נמיט על עצמנו.

אני מאמין באמונה שלמה שציון כלה שלנו. חברון, כתל אביב; ירושלים, כנצרת. דווקא משום כך אני אומר היום לכל אלה המבקשים לקדם פעמי משיח בנבואות שקר, בריצת רגליים להרע: אתם האיום הגדול ביותר על החזון הציוני. מי שטועה לחשוב שבאמצעות טרור יהודי "שוב מצדה לא תיפול", שידע, שבידיו שלו הוא שורף שוב את מצדה, ואת כולנו בתוכה.

רבותיי. לקחו האחד של היום הזה מזכיר לנו כי גם התעלמות גם הבנה שבקריצה במקום שראויה בו הוקעה וענישה: סופם בשפיכות דמים, סופם ברצח ראש ממשלה, סופם במלחמת דת, סופם במלחמת אחים, בחורבן ציון והציונות.

בצד הגינוי המוחלט של מעשים נפשעים אלה בל נשכח את הלקח הנוסף של היום הזה. זה המזכיר לנו כי לא רק התרת דם של ערבים היא מסוכנת אלא גם התרת דמם של יהודים, גם השחרת מחנה שלם, כתוצאה מהכללות רשלניות, גם היא מסוכנת. ואולם את הלקח הזה עדיין לא הפנמנו: כמה פעמים שמענו את הטענה המכפישה לפיה "תקרית נוספת של תג מחיר בוצעה על ידי מתנחלים"?. כמה פעמים תואר מי שיושב בצד הלא נכון של הקו הירוק, כפושע, כמי שמצוי מחוץ לגבולותיו הלגיטימיים של הויכוח הציבורי?

ובכן רבותיי, כפי שרצח רבין אינו שם קוד למתנגדי אוסלו כך, גם "תג מחיר" אינו שם קוד לציבור המתנחלים. "תג מחיר" איננו שמו של מפעל ההתיישבות החלוצי, המפואר והנאמן למדינת ישראל ולחוקיה.

באופן כזה, גם החרדי במדינת ישראל, נענש. הוא נענש תדמיתית, תעסוקתית, חברתית, בשם שוליים חרדיים קיצוניים, פורעי חוק, הזוכים לרוח גבית תקשורתית ופוליטית, כאילו היו הרוב, והם אפילו לא מיעוט. (היום, לצערי, שותפים לכך גם אישים בולטים ששימשו בתפקידים ציבוריים, בכירים ורגישים).

ההכללות המסוכנות הללו מאפשרות לכל העשבים השוטים בחצר החברה הישראלית, להכתיב לנו את סדר היום ולחגוג על חשבוננו כחברה. הדמוניזציה של ציבור שלם, (חרדי, שמאלני, מתנחלי, או ערבי), בעוון שוליים חבלניים אינה מחזקת את הדמוקרטיה, אינה מחזקת את חישוקיה של החברה הישראלית ואינה מרחיקה את סכנת האלימות. להפך.

היא מחזירה אותנו לאותם ימים רעים בהם, (בשם עקירת האלימות לכאורה), הושתק הויכוח הדמוקרטי ונרמסו זכויותיו של כל מי שהחזיק בדעה "הלא נכונה". מלבד הפגיעה בויכוח הדמוקרטי, ההכללות הללו, מביאות להחמצת ההזדמנות הנדירה שלנו כחברה, להתאחד כולנו סביב גינויי האלימות ולומר מה לא. להגדיר יחד, ימין ושמאל, יהודים וערבים, מה נמצא מחוץ לגבולותיו של המשחק הדמוקרטי ומה נמצא בתוכו; מהו וויכוח ציבורי לגיטימי, (חריף ובוטה ככל שיהיה), ומהו פשע; מהי מחלוקת מרה ונוקבת, ומהו טרור.

מכובדי. הלקח הדמוקרטי הכפול הזה, של ה 4 בנובמבר 1995, מהדהד בשדרותיה של החברה הישראלית כבר שש עשרה שנים כתמרור אזהרה. הוא היה נחוץ לנו אז, הוא בודאי נחוץ לנו היום, והוא יהיה נחוץ לנו לדורות.

יהי זכרו של יצחק - ברוך.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית