חמישי, 29 אוקטובר 2009 00:00

דברים לזכרו של רבין ז"ל במליאה

 

דברי יו"ר הכנסת במליאה לזכרו של רבין ז"ל

מליאת הכנסת, הכנסת ה-18, 29.10.2009


ארבע-עשרה שנה חלפו כבר מאז הלילה ההוא בכיכר, מאז שלוש היריות, מאז איבדנו, כולנו,
את שרידי תמימותנו. ארבע-עשרה שנה במונחים ישראליים הן כבר חתיכת היסטוריה.

עבור מאות אלפי ישראלים צעירים (שנולדו מאז; שבגרו מאז; שכמובן למדו "אודות-", אבל לא חוו "את-"; שבנפשם הצעירה לא צרוב לעד הרגע ההוא, שבו שמענו אנו את איתן הבר "מודיע בתדהמה")-"יצחק רבין", הוא רק עוד שם, כמו דוד בן-גוריון, כמו מנחם בגין, כמו גולדה, כמו אשכול, כמו שמיר (יבדל לחיים).

אולי אנו, היושבים כאן, לא מבינים זאת, אבל כל הורה לילדים צעירים יודע זאת היטב: רצח רבין הפך, (לאחר ארבע-עשרה שנה), לדף בהיסטוריה. לאירוע שלומדים עליו בבית הספר. לאוסף של תמונות, נרטיבים ומסרים מעובדים. וכמובן, מי ששולט בעיצוב המסר, שולט - או מקווה לשלוט - גם בנרטיב ההיסטורי ובאופן שבו שוקע הנרטיב הזה בתודעה יחד עם שכבות-שכבות של מידע, של מסרים ושל נרטיבים חינוכיים או היסטוריים אחרים.

בשנים הראשונות, אחרי הרצח הייתי מאלו שזעקו – גם מעל במה זו, כי מי שכופר בכל עקרונות תהליך אוסלו, כמוני, לא רצח את יצחק רבין (ובוכה מרה על הרצחו). בשנים הראשונות אחרי הרצח הייתי מאלו שזעקו אל מול צונאמי של דה-לגיטימציה; אל מול הוקעה גורפת של הימין כולו; אל מול האשמת חצי העם ביצירת התנאים לרצח (אם לא ברצח עצמו) - כי לא רצחנו את יצחק רבין!

הייתי מאלו שמחו, מחאה נמרצת, כנגד הנחת-היסוד התרבותית-הפוליטית שניסו להשליט כאן ולפיה רק מי שמקבל את אוסלו, רק מי ששב מדרכו הימנית, והכיר באמת האחת, שאין בילתה, רק הוא רשאי לבוא בשעריה של "מלכות שמים"; רק הוא, רשאי בכלל להתאבל על רצח יצחק רבין; רק הוא רשאי להיות מזועזע מן הרצח, מחיוכו המבעית של הרוצח ומן העובדה שזוועה כזו בכלל יכולה הייתה להתרחש אצלנו.

אבל, מדוע אני שב לדברים האלו, גם השנה, גם במלאת ארבע-עשרה שנה לרצח? הרי, לכאורה, גווע מסע הדה-לגיטימציה. הרי, לכאורה, הותר לנו כבר להצטרף אל מדורת השבט האבל. אז מדוע אני נדרש לכל זה, שוב, גם השנה? ובכן, מכובדי, השנה, נפל לי האסימון.
השנה - ארבע-עשרה שנה אחרי הרצח - אחרי שכל הגבולות בין שמאל לימין נמחקו - אחרי מערכת בחירות אשר טרפה את כל קלפי הפוליטיקה הישראלית -- פתאום הבנתי, באיחור אמנם, שרצח רבין חלחל, סוף סוף, אל זרמי המעמקים של החברה, והשפיע, סוף סוף, על כל חלקיה.

זה קרה, באופנים שאיש לא יכול היה לחזותם מראש. זה קרה, למרות - ואולי אפילו בגלל – השימוש הפוליטי, המכוון, ברצח ובזכרו של יצחק רבין, האיש והמנהיג.

קחו למשל את סיפור ההפגנה ההיא, בכיכר ציון, עם הנואמים במרפסת, עם פרובוקציית שלט ההסתה עם מדי האס-אס. אנחנו הרי זוכרים היטב,  מי היה על המרפסת בככר. ואנחנו גם זוכרים היטב, אלו כוונות זדון איומות יוחסו, למפרע, לאחר הרצח, לכל אחד ואחד מהם. ובכלל, אנחנו זוכרים היטב אלו האשמות הוטחו, לא רק בבנימין נתניהו, אלא גם באריאל שרון, באהוד אולמרט, בצחי הנגבי... ורשימת הנאשמים דאז, עוד ארוכה-ארוכה.

כל מתנגדי אוסלו, כל מבקריו של יצחק רבין האמתי, הבשר-ודם, כולם סומנו למפרע  כשותפים ברצח, כאחראים להתרחשותו. והנה חלפו רק כמה שנים והמאשימים הבוטים ביותר הפכו לחבריהם הטובים ביותר של הנאשמים.

מה קרה? האם לפתע הכיר מאן-דהו בעוול שנעשה למחנה פוליטי שלם? האם זכו מי שהואשמו בהסתה לרצח למחילה? ובכלל, לאן נעלמו כל הסיסמאות, על כך ש"הכדורים נורים תמיד מימין לשמאל"?

ובכן מכובדיי, מה שקרה כאן, תודעתית, דומה לתופעה האורואליאנית המוכרת הזכורה מברית המועצות. כפי שפניהם של חברי פוליטביורו שסר חינם היו נמחקות רטרואקטיבית מתמונות המנהיגות הסובייטית על מרפסת הקרמלין, כך נעשה כאן, בישראל, שימוש מופלא ב"פוטו-שופ" תודעתי, אשר הצליח למחוק, רטרואקטיבית, מן התודעה הציבורית כמה מן הדמויות המרכזיות שהיו על המרפסת בכיכר ציון או בלטו במחאתן נגד רבין ומדיניותו. מי שהתנער, (באמת, או למראית עין), מנאמנותו הפוליטית הקודמת; מי שחצה את הקווים הפוליטיים; וכמובן, מי שהוכיח במעשים את "התפכחותו" מערכיו הקודמים - זכה למחילה! זכה להימנות, רטרואקטיבית, על מחנה בני האור! זכה, רטרואקטיבית, לשכתוב של כל מורשתו!

נשכחו לו כל הפרקים האפלים, "המביכים פוליטית", בביוגרפיה האישית; נמחקו מקורות חייו
כל תפיסות העולם הבעייתיות, "הבלתי מעודכנות" שבהן נשבע, ואותן ייצג, במשך עשרות שנים; והעיקר: נשכחה אשמתו כמסית, כ"רוקד על הדם", וכמי שאשם ברצח עצמו. וראו זה פלא: דווקא המציאות הצינית הזו; דווקא תופעה זו פתחה פתח ראשון, אמיתי, שלא היה קיים לפני כן, להפיכת רצח רבין, לאירוע היסטורי, לסמל, ללקח מהדהד, שכולם שותפים בו, שכולם לומדים ממנו ושכולם מסוגלים להזדהות עמו.

העובדה שהתברר כי על מנהיג פוליטי לשאת את אות הקלון רק כל עוד הוא ממשיך, בעקשנות, לאחוז בדעותיו הפוליטיות ה"נפסדות" כביכול; העובדה שהתברר כי מי שמתפכח, רואה את האור, ועובר אל המחנה הפוליטי האחר נמחלים לו כל עוונותיו ונפתחים בפניו שערי מלכות שמים; העובדה שהתברר כי הכל - ההאשמות, השנאה, דה-הלגיטימציה, ההדרה ממדורת השבט, ושלילת הזכות להתאבל על רצח יצחק רבין --- --- הכל רק פוליטיקה---- --- העובדה הזו, היא שאפשרה, לראשונה, למאות אלפי ישראלים, לחוש, שגם להם מותר להתאבל; שגם להם מותר להזדעזע; שבעצם הם אינם אשמים ברצח;  שזה בסדר לכאוב את הירצחו של ראש ממשלת ישראל, אפילו אם אתה מאמין בזכותנו על כל ארץ ישראל; שזה בסדר להזדעזע מחילול השם הנורא, שממשיך לחולל הרוצח, (עם חיוכו, הבז לכולנו), אפילו אם אתה משוכנע, עד היום, שאוסלו הוא אסון.

פתאום - (ואולי זה קרה לנו, מבלי משים, דווקא בימים הרעים של קיץ 2005, בימי ההתנתקות) –  הבינו רבים כל כך, מה עמוק השבר שחולל הרצח, בתוך כל אחד ואחד מאתנו. פתאום - הבינו רבים כל-כך, מה נורא "חילול השם", שגרם הרצח. פתאום - משעה שנדם קולה הזדוני של דה-הלגיטימציה; התברר לנו, לכולנו, שרצח רבין איננו צריך להיות קריאת-קרב, שנועדה לגייס מחנה פוליטי במצוקה לעמדות קרב, כנגד המחנה האחר, אלא צפירת אזעקה לאומית המהפכת את קרביו של כל אזרח בעל מצפון, מימין או משמאל, וקוראת לו לפשפש במעשיו.

פתאום, (ואולי זה בכלל לא פתאום; אולי זהו חלק מתהליך הריפוי של החברה); התברר לכולנו, כי הותרתו של רצח רבין (שכמובן היה רצח פוליטי), בתוך ההקשר הפוליטי הצר, המגביל, המקטב, היא שאפשרה לפוליטיקאים מסוג מסויים לעשות קריירה פוליטית על גביו, על חשבוננו; התברר לכולנו, כי לקחיו המהדהדים של רצח רבין, רלונטיים תמיד, לכל אחד ואחד מאתנו.

ככל שאנו מתרחקים, על ציר הזמן, מאותו לילה, כך, מסתבר, הולכים ומתחדדים לקחיו. ככל שמתפוררות שכבות הצביעות הפוליטית, מעל הרצח, (כמותג תודעתי), כך מתאפשר ליותר ויותר ישראלים להזדהות עם המותג הזה ועם המשמעויות שלו. ככל שנחלשת התחושה שכל מה שקשור בתרבות הזיכרון של רצח רבין לא נועד אלא לכלוא ציבור שלם על ספסל הנאשמים, כך מצליח הציבור הזה עצמו להשתחרר מן הצורך להתגונן כל העת מפני קמפיין דה-הלגיטימציה והוא מצליח, בשנים האחרונות, להתחבר יותר ויותר, ללקחים ההיסטוריים העולים מרצח יצחק רבין, לקחים, שחובה על כל הישראלים לשנן היטב.

יצחק רבין האיש, המנהיג הפוליטי, חסר לנו מאוד. חסרה לנו צניעותו. חסרה לנו יושרתו. חסרה לנו יכולתו להבחין בין עיקר לטפל. חסרה לי אישית, פתיחותו ונכונותו לשמוע גם את דבריהם של מבקריו החריפים ביותר. חסר לנו חוש האחריות האישי שלו. חסר לנו הבוז שלו לחלומות באספמיה. חסר לנו הריאל-פוליטיק שלו.

כל זה חשוב לנו, אלו שזכו להכירו אישית. אלו הזוכרים את יצחק רבין החי, הבשר ודם. אבל כל זה מתגמד אל מול הזיכרון ההיסטורי שיחקק כאן לדורות. אל מול זיכרון כתם רציחתו של ראש ממשלה בישראל.

השנה, אני מתיר לעצמי אופטימיות-מה לנוכח מה שאני מזהה, כחלחול ראשון, של הזכרון ולקחו אל יסודות החברה הישראלית כולה. יהי רצון, שלקח מהדהד זה יעמוד לנגד עינינו כולנו, על מנת שלא נדרש, חלילה, לשוב וללמדו לעולם.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית