שני, 27 ינואר 2014 00:00

דברים בנושא חלופה לחוק טל

 

דברים בכנס לשכת עורכי הדין באילת בנושא חלופה לחוק טל

 הכנסת ה-18, 22.5.2012

 

מכובדיי. 

 

אני שמח להיות כאן בין חברים לדרך, קהילת המשפטנים, שאני נמנה על חבריה. זוהי קהילה המהוה עבורי בית מדרש מקצועי שהשפיע ומשפיע עמוקות על דרך החשיבה שלי, על האופן בו אני מנתח את המציאות כאדם וכאיש ציבור.

 

לפני כחודש, בהתייחס לדו"חות על מימדי העוני, טען ראש הממשלה, ידידי מר בנימין נתניהו, ש"בניכוי החרדים והערבים- מצבינו מצוין". סטטיסטית הוא אולי צדק בדבריו, אך מכל בחינה אחרת לא. במדינת ישראל של 2012, החרדים והערבים כבר אינם מיעוטים במובן הקלאסי של המלה ולא ניתן להתייחס אליהם ככאלה. בשנת 2012 החרדים והערבים ביחד מהווים כשלושים אחוז מאוכלוסיית ישראל. שלושים אחוזים זהו נתון שלא נתן "לנכות" אותו או להתעלם ממנו. 

 

החברה החרדית, שבה אתמקד בדברי, מונה למעלה מחצי מיליון איש והאוכלוסייה הזו רק הולכת וגדלה. ככל שהשנתונים צעירים יותר, כמו למשל בגיל תלמידי בתי הספר, אחוז החרדים אף גבוה יותר, ומתקרב לארבעים אחוז מהאוכלוסייה היהודית. משמעות הדבר היא, שבשנתונים מסוימים, כמעט כל ילד יהודי שני, הוא בן למשפחה חרדית. אלו הם הנתונים, וצריך להתבונן בהם ביושר ובכנות: לא כבעיה דמוגרפית, או איום חלילה, אלא כמציאות של חברה ישראלית המשתנה לנגד  עינינו ומחיבת בחינה ערכית ואסטרטגית מחודשת. 

 

החרדים כבר מזמן אינם מיעוט. השאלה העומדת בפני  קובעי המדיניות ובפני כל אזרח במדינת ישראל היא, איך אנחנו מתמודדים עם מציאות שבה האוכלוסייה החרדית מהווה מרכיב מרכזי בחברה הישראלית . מטרתנו בשום אופן איננה "לכווץ" את החרדים או את החרדיות. זהו ביטוי איום שמזכיר לנו ימים אפלים ורעיונות אפלים, ואני מגנה אותו מכל וכל. עלינו לזכור, שמדינת ישראל הוקמה על ידי ציונים, אך היא איננה מדינת הציונים בלבד, אלא מדינת היהודים כולם וביתם של כל האזרחים הגרים בה. בחברה הישראלית, ההופכת לנגד עינינו לפדרציה של מחנות, זרמים, דעות ודתות, עלינו להעמיק ולהרחיב את הבסיס הדמוקרטי והערכי המשותף בינינו תוך כבוד אמיתי להבדלים באמונות ובאורחות החיים. לצד זה, מוטלת עלינו המשימה  למצוא את הנוסחה שתבטיח חלוקה הוגנת של הנטל הכלכלי, החברתי והביטחוני הנגזר מקיומנו כאן כחברה.

 

מכובדיי.

 

 לצמיחה הברוכה של הציבור החרדי יש שני פנים מבחינת יחסינו אליה: מחד, העובדה שציבור זה חדל להיות מיעוט, כלומר סדרי הגודל הנוכחיים והעתידיים שלו באוכלוסייה, מחייבים אותנו לבחון מחדש זכויות שנתנו לו מתוקף היותו "מיעוט". מעמד מיוחד, התייחסות נפרדת וזכויות מיוחדות ניתנות למיעוטים במדינות ליברליות שונות מתוך רצון לאפשר לאותו מיעוט לשמר את אורחות חייו הייחודיים ולהגן עליהם. ההנחה שמשתקפת במה שמכונה בספרות, ה"זכות לתרבות" של מיעוט או של קהילה מסוימת היא שהרוב, מכוח היותו רוב, מצליח להגן על הנורמות הנהוגות בו, מצליח להגן על ערכיו ואורחותיו, באמצעות הכוח הפוליטי הרב שבידו. ואולם, מרגע שמיעוט זה גדל, מעמד מיוחד או זכויות מיוחדות שנתנו לו בעבר עלולים להפוך לפגיעה באינטרסים החיוניים, הכלכליים והביטחוניים של החברה כולה ובכלל זה גם של אותו מיעוט. במציאות הדמוגרפית הנוכחית, לא ניתן עוד להתייחס לציבור החרדי בישראל כמו אל כת האיימיש בארה"ב. כך למשל נתן אולי היה לבלוע את הצפרדע של מתן פטור לתלמידי ישיבות משרות צבאי כל עוד היה המעוט החרדי מיעוט, אך לא נתן לעשות זאת עוד. 

 

הצד השני של אותו מטבע של הצמיחה של הציבור החרדי הוא שהדמוקרטיה אינה יכולה להפעיל אמצעי כפיה כלפי ציבור כל כך גדול מבלי לסכן את המרקם החברתי שלה ואת החוסן שלה. הרוב תמיד יכול לנצל את כוחו לכפות על המיעוט את החלטותיו. ניקח למשל את הקואליציה הנוכחית. כאשר הוקמה ממשלת האחדות, הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שקואליציה כזו גדולה יכולה לכונן הסדר בכפיה על החרדים. הקואליציה כל כך יציבה כך שגם אם החרדים יפרשו ממנה בעקבות נוסחה חלופית ל"חק טל" הקואליציה תוכל לאשרו. קדימה, הליכוד וישראל ביתנו יכולות להרכיב לבדן קואליציה חילונית ולנהל את המדינה כראות עיניהם גם ללא תמיכתן של ש"ס או יהדות התורה. אלא- שאישור חוק בכפייה במסגרת קואליציה כל כך רחבה יכול אמנם להיות תקף פורמאלית, אולי אפילו צודק פורמאלית, אך לא חכם מעשית. שימוש בכוח הכפייה הלגיטימי של המדינה כלפי ציבור גדול כל כך עלול לערער את שיווי המשקל של החברה הישראלית. מדינת ישראל לא תוכל להתמודד עם אלפי חרדים בבתי הכלא. כפיית גיוס מיידי על הציבור החרדי, אין  משמעותו אלפי חרדים רצים על הג'בלאות אלא אלפי חרדים בבתי הכלא. 

 

לכן, משני הפנים האלה, אני מאמין שנדרש שינוי תודעתי בתפיסת יחסינו עם החרדים: לא עוד יחסים בין רוב ומיעוט, אלא כינון יחסים של שותפות. לשותפות הזאת יש מספר משמעויות. 

ראשית, כינון יחסים של שותפות משמעותו חתירה לפשרה ולהבנה. לכן, כל הצעת חוק שעניינה גיוס בכפייה, מבלי שנעשה ניסיון כנה להדברות בין הצדדים, יש להתייחס אליה כהצהרת חוק.  הצהרה, המכוונות כלפי הפופוליזם הפוליטי, ולא כלפי פתרון הבעיה. 

 

שנית, לשותפות יש שני צדדים, או כמו שאומרים, It takes two to tango. השינוי התודעתי ביחסי הרוב והמיעוט איננו עניין לרוב בלבד. הוא מחייב גם את המיעוט, במקרה זה את הציבור החרדי, בחשבון נפש. משמעות הדבר היא שהחרדים יהיו חייבים להשתחרר מהעמדה הפסיבית שלהם ביחס לשאלות הרות הגורל העומדות בפני מדינת ישראל. הם יהיו חייבים לקחת אחריות על עתיד המדינה הזו ולשאת בנטל המשימות המונחות לפתחה. הם לא יוכלו עוד לחשוב על עצמם כעל מיעוט מותקף וחסר זכויות.

 

כבר היום יש שרים, סגני שרים, וראשי  וועדות חרדים המקבלים הכרעות הנוגעות למדיניות ואשר משפיעות על חיי הציבור כולו (במציאות של שותפות, אינני מבין כיצד החרדים יוכלו להיות חברי ממשלה שתחליט על יציאה לקרב מבלי שציבור בוחריהם, ביחד עם כל הציבור הישראלי, יישא בהשלכות של החלטה כזאת). 

 

לפיכך, בהתייחס ל"חוק טל" החדש, אני מגיע לשתי מסקנות: ראשית, הציבור הכללי לא יוכל לכפות הסדר חדש על החרדים. שנית, החרדים חייבים לקחת חלק, פעיל או סביל, בגיבוש הנוסחה החדשה שתסדיר את שאלת הנשיאה בעול. אינני רואה מצב שבו מגבשת הוועדה המיוחדת חלופה לחוק טל תוך שהיא מתעלמת מהעמדה החרדית. מהלך היסטורי בעניין גיוס בחורי הישיבות יקרה רק אם החרדים יהיו חלק ממנו ואם המהלך יתקבל בהסכמה ובהירתמות משותפת.  

 

מכובדיי. 

 

בכל הסדר חדש, חשוב שלא נחזור על הטעויות המהותיות של הסדר תורתו אמנותו. תחילה. מדינת ישראל צריכה להימנע מהמצב האבסורדי שבו היא השוטר הרע שמעניש חרדי שבוחר לצאת מהישיבה ולהשתלב בחברה הכללית. כיום, נוצר תמריץ שלילי לפיו הופכת חובת הגיוס למניע של הישארות בישיבה. חובה, שהפחד ממנה, מזין הן את התעצמות הישיבות והן את התלות של הבחורים בראשי הישיבות. אי לכך אני מאמין שחייבים לפתוח פתח ליציאה המונית של בוגרי החברה החרדית לשוק העבודה ולנתק את ההתניה בין שרות צבאי ליכולת לעבוד (התניה שיצר המושג "תורתו אמנותו" ושאנו מבכים עליה היום, להערכתי,  יחד עם הציבור החרדי). איך עושים זאת? בעיקר על ידי מתן תמריצים משתלמים למתגייסים וחוסר תמיכה במי שלא מתגייס. 

 

שנית, מושג מכסות הפטור. החזרה לימי בן גוריון והטענה שיהיה מספר מוגבל של פטורים כל שנה הוא רעיון לא טוב ובעייתי ביותר מבחינה חוקית. על גוף כזה שיעניק מכסות פטור יופעל לחץ אינסופי. הוא יהיה נתון למלחמות עולם בין גורמים, חצרות וזרמים שיתבעו לעצמם מכסות כאלה ואחרות. באופן דומה גם הצעתו של ח"כ אלדד לפיה המדינה תנהל בחינות ותקבע מי זכאי לפטור האקסקלוסיבי בעייתית מאוד בעיניי. אין טעם שהמדינה תיכנס לתחום שבו אין לה שום יכולת להתנהל ותנסה להכריע מי זכאי לפטור ומי לא. מי תלמיד חכם, מי גאון, מי מתמיד ומי עילוי; מי יתגייס עכשיו ומי לא. גם בחברה החרדית מבינים שאיננו יכולים להמתין, כמו רבי עקיבא, עד שיגיע כל בחור לגיל ארבעים, כדי לעמוד על תורתו וגדלותו. 

 

רבותיי. המהלכים המסתמנים מתוך מכלול החלופות שנדונות בכנסת, ואני אומר זאת בזהירות רבה, אינם מכוונים כלפי יצירת מכסות פטור. המהלכים המסתמנים חותרים להפעלת הגזר ולא המקל, תוך מעקב ומחויבות אמיתית של מדינת ישראל באמצעות הצבא ומנהלת השרות האזרחי, להגדלת מחזורי הגיוס של צעירים חרדים, בהדרגה.

 

צריך להודות על האמת: חלק מהבעיה של חוק טל נבעה מכך שהיו יותר מתגייסים מאלו שהצבא הצליח לשבץ. הצבא לא היה מוכן לקלוט, תקציבית ואירגונית, חרדים רבים שרצו להתגייס.

עם קבלתו של חוק טל החדש, צה"ל ומנהלת השרות האזרחי יצטרכו להשקיע תקציבים וכוח אדם, בפתיחת מסלולים נוספים למתגייסים חרדים בעלות של מאות מיליונים רבים אם לא מעבר לכך. אך זוהי השקעה משתלמת, מחויבת ערכית ומחויבת המציאות, מתוך הסתכלות  קדימה לעתידנו המשותף כחברה. 

 

אני מאמין שכל שקל שיושקע במסלולים מיוחדים לחרדים יצדיק את עצמו וערכו אף יגדל. שכן שירות צבאי יפתח בפני החרדים דלתות שהיו סגורות עד כה, יסייע לשבירת מעגל העוני והרווחה החרדי, והתרומה לחברה בישראל ולכלכלה בישראל תהיה אדירה.

 

מכובדיי.

 

בסיום דבריי אני רוצה להתייחס לאחריות המוטלת על קהילה זו. אני מאמין ששילוב המגזר החרדי בתעסוקה לא עובר רק דרך צה"ל. גם המגזר הפרטי, ובתוכו משרדי עורכי הדין הנכבדים, חייבים כבר היום לפתוח את שעריהם בפני הצבור החרדי. אני רוצה לשתף אתכם במכתב שנשלח אליי לא מזמן מיושב ראש אגודת הסטודנטים בקמפוס החרדי של קריית אונו. יושב ראש האגודה, סטודנט למשפטים חרדי מכף רגל ועד ראש, מתאר את תלאותיהם של חבריו לספסל הלמודים שפרצו את החומות והשקיעו את כל הונם ומעמדם בסביבה החרדית בלימודי משפטים. הוא כתב לי כך: "בוגרי הקמפוס נתקלים בקושי עצום בהשגת עבודה בתחום לימודיהם. כך לדוגמא, מרבית הבוגרים בפקולטה למשפטים נתקלים במבוי סתום עת הם מבקשים להשיג התמחות לצורך קבלת רישיון עורך דין. נכון להיום נמצאים מעל ל 300 סטודנטים בשנתם האחרונה ללימודים וקרוב ל 80% מהם טרם מצאו מקום להתמחות בו. הבעיה הזו קיימת גם אצל הבוגרים שסיימו את לימודיהם זה מכבר וטרם מצאו התמחות". 

 

 

והוא ממשיך וכותב: "בחלק ניכר של האוניברסיטאות מתקיים יריד לקליטת מתמחים כשהמשרדים הגדולים מתחרים ביניהם על בעלי הכישרונות. יהיה זה בגדר חלום לצפות לדבר מעין זה בציבור החרדי". 

 

בשיחת טלפון שקיימתי איתו הוא סיפר לי כיצד גם חבריו בעלי המוחות המחודדים ביותר והלשון המושחזת מגיעים לראיונות במשרדים השונים, כיצד מספיק מבט אחד על הפאות הארוכות והמגבעת בשביל להראות להם את הדרך החוצה. "הם מפחדים שאם יעסיקו אותנו", כך הוא אמר, "הם יצטרכו להכשיר את המטבח ולהנהיג קוד לבוש ולנו אפילו לא ניתנת ההזדמנות להפריך את השטויות האלה". כך אמר לי. 

 

חבריי, לפני כשנה, בציון שנת היובל ללשכת עורכי הדין, פניתי אליכם ואמרתי כי קהילת עורכי הדין בישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להתחבא בין כתלי הגילדה. "מהפכת המכללות", שינתה את פניה של קהלת עורכי הדין לבלי הכר. מאליטה מסוגרת התחומה בגבולות רחביה ורמת אביב היא הפכה לאליטה מקצועית, מגוונת וייצוגית, חוצת מגזרים ומחנות פוליטיים. לא ייתכן שקולה של קהילה איכותית זאת, המונה למעלה מ 40,000 חברים מכל קצוות החברה הישראלית, לא ישמע. לא יתכן שקהילה מקצועית, ייצוגית ואיכותית זאת, לא תברר את חלקה המעשי במשימה הלאומית המונחת לפתחה של מדינת ישראל: שילוב המגזר החרדי בתעסוקה. 

 

הגיע הזמן שקהילה זאת תשאל את עצמה האם היא מחויבת למשימה הלאומית הזאת או שהיא מסתפקת בניע ראש? האם אנחנו במשרד שלנו, כל אחד מהיושבים כאן, נסכים לקבל מתמחה חרדי  ולהרוויח את כוחו האינטלקטואלי, "למרות" הפאות והזקן? המכתב ממנו הקראתי מהווה במידה רבה כתב האשמה כנגד קהילת עורכי הדין. הגיע העת, ידידיי, שנפרע כולנו את דיבורינו, במעשים ולא רק במלים .

 

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית