שישי, 27 דצמבר 2013 21:16

דברים בנושא סולידריות חברתית


סולידאריות חברתית - כיצד יוצרים גשר בין חלקי האוכלוסייה השונים?

הכנסת ה-17, כנס - החברה הישראלית ביחד! ולאן?


אני מברך על הדיון הזה. משום שהוא מבטא את הרגישות שלנו. את היותנו חברה, שהאצבע שלה מונח תמיד על הדופק. גשר, מותחים מעל חילוקי דעות. חברה חד ממדית או חברה פלקאטית, לא זקוקה לגשרים או למכנים משותפים.

החברה הישראלית, היא חברה שחילוקי הדעות - הן חלק בלתי נפרד מההוויה שלה. יותר מזה, המחלוקת היא דבר מהותי בה. לא מאפיין, ולא תופעה. גם לא ערך מוסף, אלא מהות. לא הייתה תקופה בדברי ימי ישראל, שסולידאריות וערבות הדדית היו ערכים, שהם מובנים מאליהם. אדרבה, התנגשויות קשות ומרות היו מנת חלקנו. צדוקים נאבקו בפרושים, מתנגדים התנכלו לחסידים וציונים נרדפו על ידי אחיהם בגולה. המחלוקת, הנציות וקשת הדעות, הן דבר שמושרש עמוק עמוק, בהוויה החברתית והתרבותית שלנו. המחלוקת מובנית בטקסטים העתיקים שלנו,ונמשכת לאורך השיח הבין-דורי, על פני 3000 שנה. לכן, אי אפשר לראות בה רק מאפיין. מין תופעה תחומה בזמן, או קשורה במקום מסוים.

מי שעיגן את המחלוקת והידק אותה היטב היטב להוויה הישראלית, היו חכמים במסכת אבות. חכמים הבדילו בין מחלוקת שהיא לשם שמים, לבין מחלוקת שאינה לשם שמים. בעיני חכמינו, ריבוי ההשקפות הוא דבר טבעי. הוא דבר, שרק צריך לזקק אותו, ולבור מתוכו את התבן, אבל אין מקום, לקעקע או לצמצם אותו. עוד אחזור למאמר חכמים הזה, כשאתייחס לשאלת הגשרים. בהקשר הזה, אפשר להבין היטב את הכוונה בדבריהם. גם הם חשו, שהמחלוקת היא מכוננת של התרבות היהודית. בלעדיה, קשה לדמיין, את ההתפתחות הספרותית והתרבותית שלנו.

כל איש משכיל יודע שבלי יסוד ההתנצחות, היה נראה התהליך האינטלקטואלי שעליו התחנכנו, שונה לחלוטין. הלקח הוא משמעותי ביותר: לא משנה כמה יהיה גדול החשש, מפני פירוד ופילוג. אסור לנו, בדור הזה, כמה אלפי שנים מאז שקם העם היהודי, אסור לנו לראות במחלוקת, איזשהו סוג של כורח. מי שרואה בהבדלי ההשקפות כורח, גוזר עלינו שקיעה תרבותית. מי ששולל את המגוון של הרעיונות וההשקפות, מדרדר את החברה הישראלית, לשטחיות ופרימיטיביות.

הזעזועים, וכאן, אני מגיע היישר לדילמות ולסימני השאלה המרחפים. המחלוקת היא אש! ואש, כידוע, שורפת ומכלה גם חלקה טובה. החברה הישראלית נתונה בזעזועים אדירים בשנים האחרונות. חלק מהזעזועים ממוקדים וחלקם רחבים ומתמשכים. התהליך הכואב של עקירת חבל עזה, צורב בנו עמוקות.
זעקתם של המפונים הולכת ונמשכת, מרגע הפינוי ועד היום, במגורים הזמניים שלהם. אבל יותר מכך, הטראומה של התהליך מוחשית עד מאוד, בכל חלקיה של החברה הישראלית. גם המלחמה האחרונה, נעשתה מוקד של ויכוח מר. רבים חשים שחיילים הוקרבו לשווא. רבים מדי מתהלכים בהרגשה, שחל משבר במערכות הצבא, בהנהגה ובחוסן האזרחי.

אפשר גם להזכיר, בהקשר הזה, את המדיניות הכלכלית הדורסנית, שבמחי יד הטילה משא כבד על אוכלוסיות חלשות. הנפגעים מהמהלכים הכלכליים זועקים חמס, ולא בכדי .גם הם חשים שבגדו בהם, שהפקירו אותם, שהפנו להם עורף קשה וקר.

זעזועים כאלו ואחרים שחקו אותנו! הם זרעו בנו פירוד, קוטביות, חשדנות וניתוק. לא מדובר כאן בוויכוח אידיאולוגי או רעיוני, מדובר בוויכוח רב נפגעים. משפחות ומגזרים רחבים שילמו בחיים שלהם, או באיכות החיים שלהם. הם נפגעו גם בכיסם וגם בנפשם. החוסן של החברה הישראלית נפגע קשות, ומי שהיה זקוק להוכחה - די לו אם היה מציץ במידת הספיגה של העורף, במלחמה האחרונה. הסתובבתי שם אז, בין היישובים בצפון, וחשתי שהם סופגים מכה על מכה. מכת הטילים על מכת העוני. ולזה הם כבר לא יכלו.

איזו גדר נציב בפני האש הגדולה הזאת? במה נתחם את הוויכוח, כדי שלא נמצא את עצמנו יום אחד, בתוך חברה מפוצלת, מפורדת ומנוכרת? אלו גשרים נמתח בינינו לבין עצמנו, כדי שנוכל להתקיים למרות השוני? ובכן, השאלות האלו הן חדות ונוקבות. אבל הן לא משקפות מצב קטסטרופלי. לא נכון לטעון, שפעם הייתה סולידאריות מלאה, והיום היא כבר איננה קיימת. נכון יותר, לראות את הדיון הזה, כמו חלק מחתירה מתמשכת לשותפות. וזאת מפני, שהחתירה לסולידאריות - הייתה תמיד אתגר לחברה הישראלית. וגם הכנס הזה, הוא אות לדאגה תמידית מפני מלחמת אחים, ולכן הוא כל כך גורלי ועקרוני!

הגשרים קיימים ותמיד היו קיימים! והראיה - עדיין, אנחנו חברה אחת. היו, ועוד יש, רעידות אדמה חריפות מאוד - אבל אנחנו עדיין חברה אחת. עם גורל משותף ורצון עז לחיות ביחד. רפרוף קל בהיסטוריה היהודית מגלה, שעברנו תקופות, קשות הרבה יותר. תקופות עקובות מדם יהודי, שנשפך בסערת המחלוקת.

החברה הישראלית של היום, למרות הכול, לא נמצאת שם, ורבים הנימים העדינים שעוד קושרים אותנו, על אף, שכל אדם הוא עם , וכל אחד הוא זרם . אך פטור בלא כלום, אי אפשר. ונדמה לי, שיש כמה גשרים שאם נמתח ונתחזק - ייטב לנו.

ראשית, מחלוקת צריכה שתהיה לשם שמים. הדאגה לשלמות החברה, תמיד הייתה בעם ישראל.
וגם זהו, סוג של גשר שנמתח בחברה הישראלית, כבר לפני 2000 שנה. נגיעות, תככנות, שיקולים זרים וצדקנות, הם 'שלא לשם שמים'. ה'שמים' הוא המחלוקת מתוך ניקיון כפיים, מתוך מצפון נקי, מתוך אמת פנימית. זו הערובה לכך, שהחברה נתרמת מהמחלוקת, ולא נשחקת ממנה.

הגשר השני הוא החינוך. כבר אמרו פילוסופים של החינוך, שהמהות של התהליך החינוכי, הוא העימות עם האחר. כל השאר, כבר יצמח מתוך זה. ולכן, אני רואה במערכת החינוכית ובתהליך החינוכי, סוג של גשר, שמטרתו להפגיש עם התלמיד עם מי ששונה ממנו. המפגש הזה יוצר גם נקודות של חיבור, ולא רק של עימות. האחר לובש פנים וצורה מתוך ההיכרות. הוא מקבל קיום עצמאי, שיש לו גם את הזכות לקיום של כבוד. יושבים כאן אנשים, שהשליחות החינוכית היא בנפשם. וגם התפקיד הזה, של המפגש עם השונה, הוא חלק מהמשא והאחריות, שאתם עומסים על כתפיכם. רצוי מאוד, שזה לא יתבצע רק על ידי ידע ולימוד. חשוב, שהמפגש יבוא לידי ביטוי, גם בצורה בלתי אמצעית.

ההערה האחרונה שלי, נוגעת לגשרים שכבר קיימים בתוכנו. גשרים, צריך לתחזק ולשמור כל העת. בנינו חברה, שהדמוקרטיה היא נר לרגליה. במשטר כזה, גם הכרעות הרות גורל, עשויות להתקבל על חודו של קול. הכרעות כאלו, הן לגיטימיות וחוקיות. אבל בדרך קבלתן, הן גם כורתות ענפים, ענפים שכולנו יושבים עליהם. אם נקבל החלטות, שהן רעידת אדמה למגזר מסוים, ללא הסכמה רחבה, ננתק עוד ועוד גשרים, שעדיין קיימים בינינו. אם לא ניתן דעתנו לתחושה של המיעוט, נגדע את רגש השייכות שבו. נוציא אותו, כמעט בעל כורחו, מהחברה הישראלית, כי הוא יחוש שנעשה עמו אי צדק. להסכמה הרחבה יש מטען חיובי. בכוחה, לרכך את לבו של מיעוט נפגע, וגם לגרום לו, לקבל את דין החברה, ולבלוע את המרירות.

יש עוד גשרים רבים שאפשר לייצר ולמנות. את אלו רציתי להדגיש. אין זה מתפקידנו למצוא מענה של קבע, מין מעשה קסם לפתרון הדילמה. גם אין בדברים שלי, בשורה פוליטית מרעישה. המשימה שמוטלת על כתפנו, היא להמשיך ולשמור על הלכידות ,לצד הוויכוח שנמשך תמידית. לא נבטל דעות. לא נקעקע השקפות אחרות. רק נייצר גשרים ונחזק את הקיימים. וכשנרד מהבימה נוריש את המתווה הזה הלאה, לדורות שיבואו אחרינו.

דווקא הסכנה המאיימת ביותר,שאני רואה לנגד עיניי, היא האדישות! בזאת ניבחן. אם בנינו ימשיכו להתחבט בדילמות האלו, אם צאצאנו לא יחדלו מלחפש את הגשר, הרי שהצלחנו. הצלחנו להעביר את הרגישות הלאה, והצלחנו להשאיר את האצבע מונחת על הדופק.

תודה.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית