שישי, 27 דצמבר 2013 21:25

דברים בנושא השסעים בחברה הישראלית


לא לפוליטיקת השנאה

הכנסת ה- 18

בציבור הישראלי נשבו בשבועות האחרונים רוחות של מחלוקת קשה. צמד המילים "הדרת נשים" הפך לפתע לשגור ביותר בכל פה, וכך גם "שירת נשים בצה"ל" לנושא הבוער ביותר העומד על סדר היום. המתח בין שומרי מצוות לאלה שאינם, בין חרדים וחילונים - גאה, אך גם הוזן ותודלק לא פעם על ידי המערכת התקשורתית, ולדאבוני, גם מצד המערכת הפוליטית.

אני חש צער כבד מאד על כך ש"מלחמת התרבות", אך גם הרעב לכותרות, מביאים פוליטיקאים להשתמש בכשלי החברה לצורך פוליטי. אין קל מללבות אש כזו, אך אין קשה מלכבות אותה. העם בישראל מוכה וחבול מליבוי יצרים ציני כמעט, שנעשה בידי פוליטיקאים הסבורים שרק כך הם יבצרו את מעמדם. לעיתים נדמה ששכחנו, שנבחרי הציבור נשלחו להנהיג כדי לפתור בעיות, ולא ליצור ולטפח בעיות.

אירועי הימים האחרונים, כמו גם הניסיונות הפוליטיים להגביה את גובה הלהבות, מלמדים שפנינו למערכת בחירות. אני חושש מהרושם העולה מהתקשורת ומהמערכת פוליטית, שמערכת הבחירות הבאה, תרכב על הפצע הפתוח הזה, בניסיון למצות ממנו רווחים פוליטיים. שהרי "מלחמת תרבות" היא לצערי, קרקע אלקטוראלית פורייה.
לא צריך לשנוא את האחר, כדי להאמין בלב שלם בדרכך שלך. המחלוקות בינינו עמוקות מספיק כדי שנעשה ניסיון אמיתי ללבן אותן ברצינות. אני קורא לחבריי, הניחו ידכם מ"מלחמת התרבות". בואו נחיה מתוך כבוד איש לרעהו, איש איש באמונתו.

בן ירושלים אני, מצאצאי תלמידי הגר"א שעלו לארץ ישראל במצוות רבם. אינני שומר כל תרי"ג מצוות. כל ימיי גדלתי בין חכמים, יהודים אדוקים יותר או פחות, גדולי רבני ירושלים, וגדולי חוקריה ולוחמיה. הייתי עד למחלוקות סוערות, בין ציונים ובין מתנגדים חריפים לציונות. בין אלו שראו בהקמת מדינת ישראל "אתחלתא דגאולה", ובין אלו שראו בה את התגברות חשכת הגלות. מילדותי הכרתי לוחמי מחתרות וחיילי צה"ל מכל הסוגים והמינים. היו בהם שומרי קלה כבחמורה, וכאלה שהחמורה התחלפה להם בקלה, והקלה נעשתה להם כהיתר. תמיד התווכחנו, תמיד התדיינו. אך מנהיגי הציבור וגדולי התורה אותם הכרתי, סירבו לתת לפוליטיקה של השנאה ולרדיפת הפרובוקציה להכריע את סדר יומם. גם בימים של מחלוקת, הם התאמצו להבחין בין מלחמת הדעות, אותה ניהלו בתוקף, לבין תעמולה של הסתה.
אנחנו עדים היום לניסיון מטריד מצד מיעוט שולי וקיצוני מקרב האוכלוסייה החרדית, להנהיג כפיה דתית. מנגד, אנו עדים לניסיון חמור לא פחות להנהיג כפיה אנטי דתית. אחרי שנים בהן אנו זוכים לראות שוב יהודים חרדים המתגייסים להגנת המדינה, אל לנו חלילה לומר להם, אל תקפידו על קלה כבחמורה. להיפך. עלינו לעודד את אותם חיילים המשמשים דוגמא ומופת לאפשרות של שירות חרדים בצה"ל, שאינו גורע במאום מדבקותם הדתית וההלכתית.

בכל שנותיי בצבא שירתי לצד חיילים חרדים ומעולם לא הגענו לפתחן של מחלוקות בלתי ניתנות לגישור. מעולם לא עלה על דעתו של איש, להכריח אותם לעשות דבר הסותר את אמונתם, כפי שלא עלה על דעתם לסרב פקודה במצב של לית ברירה. יחד, ניסינו להימנע ככל הניתן מנקודות החיכוך, ותמיד הצלחנו למצוא פתרונות. ההבדל בין אז להיום איננו בתנאים שהשתנו, כי אם במוטיבציה שהשתנתה. ההבדל הוא בשאיפה המשותפת להידברות, להבנה ולהסכמה, שאני חרד שמא נתחלפה בחתירה המשותפת לחיכוך ולעימות החזיתיים.

הבחירות הקרבות והולכות הם שעת מבחן לציבור הכללי ולציבור החרדי כאחד. הכרעות מורכבות, הנוגעות בין היתר להשתלבות בשוק התעסוקה ולנשיאה בנטל הביטחוני, עומדות לפתחו של עולם התורה והישיבות. פעמים רבות מיעוט מותקף מגיב בהבערת השטח ובניסיון לפגוע בתוקפיו.

הבגרות והבשלות שלנו כחברה, תיבחן בשאלה האם נצליח כולנו שלא להיגרר לפוליטיקת השנאה, ולנהל דיון פנימי ענייני ורציני בנושאים העומדים על הפרק, מבלי שסוגיות נפיצות אלו ישמשו כחומר בעירה לאש המשתוללת.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית