חמישי, 23 ינואר 2014 18:02

דברים בנושא חילופי שבויים


הכרעה מוסרית

הכנסת ה-17.

כבר שנים שולט כאן עולם מושגים מוסרי מעוות, שבו "מחיר" חיי חיילי צה"ל גבוה מ"מחיר" חיי האזרחים שעליהם הם אמורים להגן. זה התחיל, כבר ב-1994 עם שקיעתה של אסכולת אנטבה בהבלי אוסלו, ויש אומרים מאוחר יותר, בתנועה שהביאה לבריחה מלבנון בשנת 2000. את המחיר, בריבית דריבית, שילמנו, כזכור, בדם עשרות חיילים ואזרחים.

זה נמשך בסירוסו של צה"ל בשנות האינתיפאדה השניה, כאשר דור שלם של חיילים ומפקדים חונך כי הערך העליון – תמיד – הוא שמירה על חיי החיילים. כל חייל שמע ממפקדיו לפחות גרסה אחת של המשפט הספק-מוסרי, שלפיו "כל המבצע לא שווה אם חייל אחד יישרט". כך מיגן צה"ל את עצמו לדעת בשטחים (ועוד התגאה בכך ש"נערך" בזמן לאינתיפאדה). כך הטיל צה"ל אימה משתקת על הציבור ועל עצמו מפני כניסה לשטחי A, עד שעוצמתה של זוועת פיגוע מלון פארק הכריעה את האימה, וכפתה עליו את היציאה למבצע "חומת מגן".

כך הטילו עלינו אימה מפני "השקיעה בבוץ הלבנוני", במלחמת לבנון השניה, ובמקומה קיבלנו את חרפת הדשדוש במרחק קילומטר מגדר הגבול, במחיר דמים גבוה פי כמה, שבמבחן התוצאה, גם היה מיותר לחלוטין. כך מטילים עלינו עתה רתיעה מפני "כיבוש עזה" ו"מאות ההרוגים" שיהיו לצה"ל. דמם וחרפתם של תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה – כנראה סמוק פחות. וכך הופך שחרור שבויי צה"ל לא רק לערך עליון אלא גם ערך מוחלט, שכל ערך אחר – כולל המחיר, בדמם של אזרחים, שעשוי להיות לכך – נסוג מפניו.

במסגרת עולם המושגים הזה, אנו משיתים דין אחד על רוצחי נשים וטף ועל הורגי חיילים. הם כולם "רוצחים" ואנחנו כולנו "נרצחים". כך גם טושטשה העובדה שהחטופים היו חיילים חמושים שנשבו בקרב. אבל הם לא "נחטפו". הם נשבו. ההבדל הוא תהומי. מלבד זאת, שאיננו מבחינים בין חייל ישראלי שנשבה על ידי האויב לבין יהודי שנחטף על ידי ה"גויים", ובין יהודי שנרצח בפוגרום לבין חייל שנפל בקרב בעודו אוחז נשק ומגן על ארצו, יש כאן גם השחתה מוסרית קשה, הבאה לידי ביטוי בוטה במיוחד בעסקאות שאנו מבצעים מפעם לפעם עם האויב.

בכל עסקה מצטמצם הדיון הציבורי בשאלה למי יש "דם על הידיים", ולמי לא, כאילו שיש הבדל מוסרי כלשהו בין מחבל שרצח נוסעי אוטובוס, לבין מחבל שהיה לו מעצור בנשק, או תקלה במטען שנשא על גופו. לא בכדי, אגב, משווה הדין הפלילי את דינו של המנסה לבצע פשע לדינו של מי ש"הצליח" בכך.

על פי תורה מוסרית מעוותת זו, מעולם לא היינו משחררים אלפי שבויים מצרים או סורים אחרי המלחמות, הרי לכולם יש "דם על הידיים", לא? ובכל זאת, מי שאיבד את בנו במלחמה, לא חשב מעולם שיש להימנע מחילופי שבויים בסיומה. האווירה שפשתה כאן מאז הסכמי אוסלו, הכתיבה עסקה עם החיזבאללה שמבוססת על טשטוש גבולות, ואני מודה שכחבר ממשלה הייתי גם כן מתקשה לדחותה. ואולם, אחרי העסקה שנחתמה עם חיזבאללה והעסקה שתיחתם עם חמאס, צריך לקבוע מדיניות חדשה כלשהי מכאן ולהבא.

ובכן, אני מציע מדיניות שתישען על הבחנה מוסרית, ואגב, גם משפטית, ברורה, בין פעולות טרור (המבוצעות כנגד אזרחים) לבין פעולות גרילה (המבוצעות נגד מטרות צבאיות). דינו של לוחם חיזבאללה שנלחם ב"שמורת טבע" אינו כדין מחבל חיזבאללה שאירגן את רציחתם של 90 אזרחים במרכז היהודי בבואנוס איירס. הראשון הוא חייל לכל דבר, והשני הוא רוצח מתועב. דינו של לוחם חמאס, שהשתתף בפשיטה הצבאית שבה נשבה גלעד שליט – אינו כדין מחבל חמאס המשלח מתאבד להתפוצץ בשוק הומה אזרחים. הראשון – גם אם איננו אוהבים להכיר בכך – הוא חייל, ואילו השני הוא רוצח שדמו בראשו.

כמובן, הכלל המוסרי "הבא להורגך – השכם להורגו" חל לא רק על מחבלים רוצחים אלא גם על חיילי האויב. איש לא ראה בלוחמי הקומנדו הסוריים בגולן, או באלו המצרים בחווה הסינית, רוצחים, ובכל זאת, איש לא היסס להרוג אותם כשהיה הדבר נחוץ, כפי שלאיש לא היה ספק כי משנכנעו – הרי הם שבויים הזכאים להגנה, ובבוא היום – גם לשחרור.

טשטוש הגבולות המכוון, בין גרילה לבין טרור, ובין מטרות צבאיות לבין מטרות אזרחיות, היה, מאז ומתמיד, אמצעי תעמולה מרכזי בידי הטרור נגד ישראל. אצל החיזבאללה והפלשתינים, הרי כל אזרח ישראלי, ואפילו כל יהודי, הוא מטרה לגיטימית. אך הדבר איננו פוטר אותנו, כחברה המחשיבה עצמה מוסרית יותר מאויביה, מן החובה לשמור היטב על ההבחנה בין טרור לבין גרילה.

סמיר קונטאר, למשל, הוא רוצח מתועב. חבל ששרד, אך משנלכד ונשפט כרוצח – היה עליו להינמק בכלא עד סוף ימיו. לעומתו, ה"אסירים" הלבנונים ממלחמת לבנון השניה, הם בכלל שבויים – בדיוק כמו גולדווסר ורגב – וככאלו, ראוי לשחררם במסגרת כל עסקת החלפת שבויים. גם לוחמי חמאס הנתפסים תוך כדי מלחמת גרילה נגד צה"ל, הם שבויים – בדיוק כמו גלעד שליט.

האם כאב השכול על החייל שנפל קטן מן הכאב על האזרח שנרצח? האם דמו של החייל ההרוג סמוק פחות מזה של האזרח שנרצח? – בוודאי שלא. אך אם אנו מבקשים להתמודד עם המציאות האכזרית, לא כיהודים גלותיים הנתונים לגחמות הפריץ, אלא כאזרחים במדינה ריבונית, איננו רשאים להימנע מן ההכרעה המוסרית המתבקשת מכך.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית