שני, 10 פברואר 2014 20:38

דברים בנושא יצוא הגז


למה עתרתי לבג"ץ נגד הממשלה

הכנסת ה-19, פורסם ב"הארץ", 2013

לפני מספר שבועות הגשתי, יחד עם ראשת האופוזיציה שלי יחימוביץ' וארגוני חברה אזרחית, עתירה לבג"ץ בדרישה להעביר את ההכרעה בעניין ייצוא הגז לכנסת. רבים הרימו גבה בתמיהה: מה לחבר מפלגת שלטון בעתירה נגד השלטון? הרשו לי להרגיע את מבקריי, אין מדובר בוונדטה הפרטית שלי או על חבירתי לשורות האופוזיציה. ועם זאת אני מבין ללבם, כל עתירה של הכנסת לבג"ץ נגד הממשלה איננה עניין פשוט, בוודאי כאשר שותף לעתירה חבר מפלגת השלטון. לכן אשטח בפניכם גלויות מדוע פעלתי כך.

ראשית, אדגיש שדרישתי איננה נובעת מהשיעור שנקבע לייצוא. הייתי עומד עליה בין אם היה נקבע על 30% או 6% כפי שנקבע בארה"ב. דרישתי מופנית לפרוצדורה ולא להסדר עצמו.

אני סבור שניצול הגז הטבעי שייך לאותן סוגיות גורליות, כלכליות וביטחוניות, שהשלכותיהן מחייבות לדורות. בהכרעות מעין אלו, ישנה לציבור זכות שימוע מהותית ורחבה באמצעות נציגיו הישירים בכנסת. מסיבה זו מצאו לנכון ראשי הממשלות מאז בגין להביא מהלכים מדיניים לאישור הכנסת, כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הסכם אוסלו וההתנתקות, למרות שהיו פטורים מבחינה משפטית. בדומה להסכמים המדיניים, גם סוגיית ניצול הגז הובאה בעבר להכרעת הכנסת כאשר המלצות ועדת ששינסקי עוגנו בחקיקה ראשית. בכך נקבע תקדים המחייב להביא לאישור הכנסת כל נושא בעל זיקה ברורה לסוגיה זו.

סוגיית ניצול הגז הטבעי ובכלל זה ייצוא הגז, גם יושבת על קו התפר שבין הון לשלטון. דיון אחראי בעניינה מחייב לא רק יסודיות והעמקה אלא גם חשיפה של מכלול האינטרסים של הנוגעים לדבר לשם זיקוק האינטרס הציבורי. אני מאמין שרק דיון ציבורי שקוף ויסודי בכנסת מסוגל לעשות זאת; רק דיון פרלמנטרי מסוגל לברר אם תקופה של 25 שנים אכן יכולה להגן על עצמאות משק האנרגיה בישראל, אלו השלכות ישנן לייצוא על ערך השקל, מהן השפעותיו על היקף ההשקעות בישראל, ועוד שאלות רוויות אינטרסים מנוגדים. אם השיקולים המנחים יסתתרו בפרוטוקולים ממשלתיים חסויים, הציבור עלול להטיל בהם דופי.

אינני סבור שהממשלה חטאה במחטף של הדיון הציבורי. הממשלה קיבלה מינוי מהכנסת למשול וחובתה לקבל הכרעות. ואולם מבחן המשילות האמיתי של הממשלה, הוא בזיהוי אותן סוגיות שמחייבות דיון ציבורי רחב, שקוף ונוקב בכנסת.

הטענה שהדיון בכנסת "יקבור את הגז באדמה", כאילו היו חברי הכנסת חסרי אחריות וגוררי רגליים, היא הבעת אי אמון בדמוקרטיה הפרלמנטרית.הכנסת הוכיחה בעבר שבכוחה לקיים דיון איכותי ומעמיק ברפורמות ממשלתיות גם בלוח זמנים קצוב, כפי שהיה בהמלצות ועדת ששינסקי וברפורמה בממ"י. הטענה האחרת שהבאת הדיון לכנסת עלולה להבריח משקיעים פוטנציאליים מחשש לסרבול הבירוקרטי, שקולה בעיניי לכך שמשקיעים יברחו מחשש שהתהליך יהיה נתון לבחינה ולשקיפות ציבוריים. אם נכון הדבר, אולי מוטב שיברחו. יצירת ודאות למשקיעים עוברת דרך הכנסת ולא בבריחה ממנה.

אז למה עתרתי לבג"ץ? אינני חסיד של גלגול ענייני הרשות המחוקקת לפתחה של הרשות השופטת. לו היה בידי כלי פרלמנטארי אחר לחייב את קיומו של הדיון בכנסת, לא הייתי מעלה על דעתי לנהוג כך.

המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון אמר פעם על מערכת המשפט: "כלל גדול בידינו שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתירה". ואני אומר לידידיי בהנהגת המדינה והחברה, הדברים נכונים גם לדמוקרטיה הישראלית, שאף היא זקוקה לא רק לנשמה, אלא גם לנשמה יתירה.

לפני מספר שבועות הגשתי, יחד עם ראשת האופוזיציה שלי יחימוביץ' וארגוני חברה אזרחית, עתירה לבג"ץ בדרישה להעביר את ההכרעה בעניין ייצוא הגז לכנסת. רבים הרימו גבה בתמיהה: מה לחבר מפלגת שלטון בעתירה נגד השלטון? הרשו לי להרגיע את מבקריי, אין מדובר בוונדטה הפרטית שלי או על חבירתי לשורות האופוזיציה. ועם זאת אני מבין ללבם, כל עתירה של הכנסת לבג"ץ נגד הממשלה איננה עניין פשוט, בוודאי כאשר שותף לעתירה חבר מפלגת השלטון. לכן אשטח בפניכם גלויות מדוע פעלתי כך.

ראשית, אדגיש שדרישתי איננה נובעת מהשיעור שנקבע לייצוא. הייתי עומד עליה בין אם היה נקבע על 30% או 6% כפי שנקבע בארה"ב. דרישתי מופנית לפרוצדורה ולא להסדר עצמו.

אני סבור שניצול הגז הטבעי שייך לאותן סוגיות גורליות, כלכליות וביטחוניות, שהשלכותיהן מחייבות לדורות. בהכרעות מעין אלו, ישנה לציבור זכות שימוע מהותית ורחבה באמצעות נציגיו הישירים בכנסת. מסיבה זו מצאו לנכון ראשי הממשלות מאז בגין להביא מהלכים מדיניים לאישור הכנסת, כמו הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הסכם אוסלו וההתנתקות, למרות שהיו פטורים מבחינה משפטית. בדומה להסכמים המדיניים, גם סוגיית ניצול הגז הובאה בעבר להכרעת הכנסת כאשר המלצות ועדת ששינסקי עוגנו בחקיקה ראשית. בכך נקבע תקדים המחייב להביא לאישור הכנסת כל נושא בעל זיקה ברורה לסוגיה זו.

סוגיית ניצול הגז הטבעי ובכלל זה ייצוא הגז, גם יושבת על קו התפר שבין הון לשלטון. דיון אחראי בעניינה מחייב לא רק יסודיות והעמקה אלא גם חשיפה של מכלול האינטרסים של הנוגעים לדבר לשם זיקוק האינטרס הציבורי. אני מאמין שרק דיון ציבורי שקוף ויסודי בכנסת מסוגל לעשות זאת; רק דיון פרלמנטרי מסוגל לברר אם תקופה של 25 שנים אכן יכולה להגן על עצמאות משק האנרגיה בישראל, אלו השלכות ישנן לייצוא על ערך השקל, מהן השפעותיו על היקף ההשקעות בישראל, ועוד שאלות רוויות אינטרסים מנוגדים. אם השיקולים המנחים יסתתרו בפרוטוקולים ממשלתיים חסויים, הציבור עלול להטיל בהם דופי.

אינני סבור שהממשלה חטאה במחטף של הדיון הציבורי. הממשלה קיבלה מינוי מהכנסת למשול וחובתה לקבל הכרעות. ואולם מבחן המשילות האמיתי של הממשלה, הוא בזיהוי אותן סוגיות שמחייבות דיון ציבורי רחב, שקוף ונוקב בכנסת.

הטענה שהדיון בכנסת "יקבור את הגז באדמה", כאילו היו חברי הכנסת חסרי אחריות וגוררי רגליים, היא הבעת אי אמון בדמוקרטיה הפרלמנטרית.הכנסת הוכיחה בעבר שבכוחה לקיים דיון איכותי ומעמיק ברפורמות ממשלתיות גם בלוח זמנים קצוב, כפי שהיה בהמלצות ועדת ששינסקי וברפורמה בממ"י. הטענה האחרת שהבאת הדיון לכנסת עלולה להבריח משקיעים פוטנציאליים מחשש לסרבול הבירוקרטי, שקולה בעיניי לכך שמשקיעים יברחו מחשש שהתהליך יהיה נתון לבחינה ולשקיפות ציבוריים. אם נכון הדבר, אולי מוטב שיברחו. יצירת ודאות למשקיעים עוברת דרך הכנסת ולא בבריחה ממנה.

אז למה עתרתי לבג"ץ? אינני חסיד של גלגול ענייני הרשות המחוקקת לפתחה של הרשות השופטת. לו היה בידי כלי פרלמנטארי אחר לחייב את קיומו של הדיון בכנסת, לא הייתי מעלה על דעתי לנהוג כך.

המשנה לנשיא בית המשפט העליון מנחם אלון אמר פעם על מערכת המשפט: "כלל גדול בידינו שאין מערכת משפטית יכולה להתפרנס מגופו של הדין בלבד. גופה של מערכת המשפט זקוק הוא לנשמה, ויש שאף לנשמה יתירה". ואני אומר לידידיי בהנהגת המדינה והחברה, הדברים נכונים גם לדמוקרטיה הישראלית, שאף היא זקוקה לא רק לנשמה, אלא גם לנשמה יתירה.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית