ראשון, 08 דצמבר 2013 11:31

דברים בנושא יחסי לובינג - הכנסת ותפקיד התקשורת

 

דברים בכנס ''וכל העם רואים את הקולות"

הכנסת ה-18, 18.3.12

 

מכובדי.

 

לפני מספר שבועות, ערב יום ההולדת של הכנסת קיבלתי, כיושב הראש של הכנסת מתנה לא חגיגית. מתנה שהעיבה על תחושת החגיגיות, האופפת את הכנסת ביום הזה ובכנות גם על הרצון לחגוג.

 

מתנה זו, הוגשה לי באדיבותה של עיתונאית אמיצה וחסרת פניות שלא חסה במקרה הזה מלפתוח פצע מוגלתי הנוגע ליחסי הכנסת והלוביסטים.

 

אילנה דיין חשפה בתחקיר בתכנית "עובדה", מערכת קשרים מסואבת לכאורה בין השדלנים ובין חברי הכנסת. היא חשפה את מה שנטען שהוא ה"מקף", כפי שהגדיר זאת אחד הלוביסטים בין הון-לשלטון. התחקיר יצר רושם כאילו המחוקקים אינם אלא מריונטות, כלי משחק בידי מפעיליהם הלוביסטים; ושכלי החקיקה הופכים בהיעדר פיקוח  לכר פורה לקידום אינטרסים מסחריים על פני טובת הציבור.

 

החשיפה התקשורתית הזו, עיצבה תודעה ציבורית. היא יצרה סדר יום וקבעה סדר יום. הציבור בישראל התוודע לרשימה ארוכה של חברות ואישים שהעדיפו עד כה לעבוד הרחק מעינו הבוחנת של הציבור; אישים וגופים, שהקריירה שלהם נבנתה על בסיס קשרים והיכרות, עם תהליכי השלטון והרגולציה. הכתבה עוררה תגובות נזעמות תחושת עוול וסיאוב ממקצוע הלובינג ומהדרך שבה חברי הכנסת מתומרנים על ידי אנשים שנטען שהם מתוחכמים מהם.

 

הדיון הציבורי הסוער שהיא עוררה דרש וגם אפשר הטלת סנקציות בטווח המידי ונקיטת צעדים משמעתיים ומניעתיים כנגד ההשפעות השליליות של תופעת הלובינג בטווח ארוך. 

 

עד כאן לכאורה הכול טוב .זוהי תקשורת במיטבה. זוהי תקשורת בתפקידה הקלאסי. תקשורת שהיא כלב השמירה הנובח ובצדק, של הדמוקרטיה. אבל הבאתי את התחקיר הזה כדוגמא לא רק בגלל ההצלחה שלו. אלא גם משום שהוא מהווה ראי לתפיסתה של התקשורת ולכן גם של הציבור את הכנסת ואת חברי הכנסת.

אותה "תקשורת במיטבה" לא הייתה נקייה גם ממוטיבציה תקשורתית שיטתית ועקשנית לרדד את תדמיתם של חברי הכנסת ושל מקצוע הפרלמנטריזם בכלל.

 

למען הסר ספק ברצוני להדגיש: הנזק התדמיתי שנעשה לכנסת וכפועל יוצא מכך לדמוקרטיה הישראלית לא נגרם מעצם הגילוי של ממצאים קשים כפי שנחשפו בתחקיר. התחקיר על הלוביסטים הוא חשוב מאין כמותו וחשיפתו תביא לחיזוק הכנסת ולהגברת השקיפות של הפעילות הפרלמנטרית מחד ולהצרת צעדיהם של בעלי השיקולים הזרים מאידך.

 

הכנסת ניזוקה מהסגנון ומאי אלו הנחות עבודה המלוות את התחקיר ושאינן בהכרח משתמעות ממנו.

הכנסת ניזוקה מכך שחבריה הוצגו כבובות על חוט נעדרות שיקול דעת, שבמקרה הטוב אינם יודעים לנסח הצעות חוק ובמקרה הרע כלל אינם יודעים קרוא וכתוב. אני חושב שאוכל להמחיש את כוונתי באמצעות ציטוט מהשאלות שהופנו אליי עם תום שידור התחקיר. עם סיום הכתבה, אילנה, שאלת אותי כך: "מה שראית עכשיו זה בעיקר מביך? זה בעיקר מושחת? תבחר אתה את המילים?" תשובתי הייתה ברורה. טענתי שככל הנראה זה יותר מושחת ממביך. מין שחיתות מביכה. אז אילנה, פנית אליי שנית ושאלת, ואני מצטט: "השאלה היא אם הבעיה היא הלוביסטים, או הבעיה היא שחברי הכנסת הם עצלנים, נרפים, מתמסרים?"  תשובתי לשאלה הזאת הייתה שרוב חברי הכנסת הם אנשים מעולים, בעלי תודעה של שליחות. הם ויודעים מאין באו, לאן הם הולכים ובפני מי הם צריכים לתת דין וחשבון, בפני בוחריהם.

 

אבל מה שאני עדיין מתקשה להבין הוא מדוע נבחרו דווקא המילים הללו: "עצלנים, נרפים, מתמסרים" כדי לתאר את חברי הכנסת. מדוע היה זה אוצר המילים שמתוכו התבקשתי לבחור? מדוע לא מושחתים? ערמומיים? תחמנים? העניין השולי הזה לכאורה חשוב לי, לא בגלל שאני סבור, אילנה, שאת אשמה בתדמיתם העגומה של חברי הכנסת ושל המקצוע הפרלמנטרי. העניין הזה חשוב מכיוון שהוא דוגמא טובה לאותה תפיסה תקשורתית את חברי הכנסת שבתחקיר החשוב הזה היו שותפים לה הלוביסטים מחד ועורכי התחקיר והפרומו מאידך. צר לי לומר שההתעקשות הזאת לצייר את חברי הכנסת כחבורה של חכמי חלם; כ-"120 בטלנים" או גלמים, כפי שהגדיל מישהו מעיתון מכובד לעשות; הניסיון הזה איננו הגון, איננו נאמן למציאות וממילא גם אינו משרת את תפקידה של התקשורת, השמירה על הדמוקרטיה.

 

חברי הכנסת אינם טיפשים. מוטב היה אילו מאשימים אותם בשחיתות, בערמומיות ובמניפולטיביות, מאשר בטימטום.

 

מכובדי.

 

מעניין זה ברצוני לעבור לשאלה רחבה יותר הנוגעת לאופי הסיקור של הכנסת והעבודה הנעשית בה.

אפלטון התנגד נחרצות לדמוקרטיה, הוא ראה בה מתכון לבינוניות, אם לא לשטחיות ולרדידות. הסיבה לכך היא שאפלטון הבין שהפופוליזם, שהוא אויב המצוינות והאיכות, הוא בן ברית טבעי לדמוקרטיה. בדמוקרטיה של העם, מה שהולך הם מסרים קליטים וקצרים ומה שצהוב יוצר עניין ועבור התקשורת מה שהולך בעם שווה הרבה כסף. אך בהקשר הזה אני רוצה לשאול האם כלב השמירה של הדמוקרטיה נועד רק להגן על גבולות הגזרה של הדמוקרטיה או גם על איכות הדמוקרטיה? האם כלב השמירה הזה

לא צריך להגן על הדמוקרטיה גם מפני הפופוליזם?

 

רבותיי,

 

היה לי כלב, סטפן המנוח ואני יודע מניסיון אישי שכלב נובח הוא גם כלב מתגמל, וכאשר הכלב הזה, שהוא גם מעצב תודעה ציבורית בוחר לנבוח  ללא הרף על כוסות מים ועל מטהרי אוויר, הרי שהוא דן את כולנו לחיים של גימיקים ותעלולים; הוא דן את החברה הישראלית לדיון ציבורי שטוח ורדוד. כלב השמירה של הדמוקרטיה חייב להתריע מפני הסכנות המרחפות מעליה, מפני שחיתות מפני יחסים פסולים בין הון ושלטון, אך עליו גם להיות ערב  לאיכותה של הדמוקרטיה. כאשר לפתחה של החברה הישראלית ומדינת ישראל מונחים כל כך הרבה אתגרים חברתיים ומדיניים, כל כך הרבה מחלוקות שיש להכריע בהן, דרושה לה תקשורת שערבה לדיון דמוקרטי איכותי, דרושה תקשורת שמתגמלת דיון דמוקרטי ענייני ואיכותי. דרושה תקשורת שטורחת לסקר את דיוני וועדות הכנסת ודיוני המליאה, דרושה תקשורת שמזהה ומתגמלת אריות ולא מוחאת כף לאחרון השועלים. דרושה לנו תקשורת שמבינה, שבחברה הדמוקרטית לתקשורת נועד תפקיד אליטיסטי, לא רק פופוליסטי.

 

לכן מכובדי, במציאות שבה העיתונות לא חושבת שהכנסת צריכה סיקור עומק, ממילא הכנסת נשארת כזירת פעולה מופקרת. מופקרת למי? למשל ללוביסטים. אך מי הם הלוביסטים? הלוביסטים הם אנשים שמוכנים להשקיע זמן וכסף כדי להבין איך עובדת הכנסת ואיך ניתן להשפיע על עבודתה. כוחם הגדול של הלוביסטים טמון בדיוק במקומות שהתקשורת הפסיקה לסקר אותם. בחדרי הוועדות, בפרטי הצעות החוק, בסעיפים ובתתי סעיפים. עבודתם נעשית בזירה הפרלמנטארית שמופקרת תקשורתית. שם כוחם גדול.

 

דווקא הם, לעומת התקשורת, מבינים שלכנסת יש כוח; שחברי הכנסת אינם טיפשים; שהכנסת כלל לא חלשה כמו שהיא נדמת, שהיא יכולה בהינף כפתור לחוקק חוקים, שישנו את חיינו, שיטיבו עם חברה אחת וידונו למוות חברה אחרת. איפה שלא תהיה תקשורת מקצועית יהיו בעלי עניין מקצועיים שעלולים לנצל את חשכת הזרקורים כדי לקדם את האינטרסים הצרים של שולחיהם. 

המפסידים העיקריים, רבותיי, הם הציבור הישראלי והדמוקרטיה הישראלית, אני רוצה להעיר בהקשר הזה שגם נציגיהם של אותם בעלי עניין מבינים היום שעליהם לנסח אתיקה מקצועית ולפעול על פיה.  חברות הלובינג, בסיוע המכון לדמוקרטיה, עמלות על גיבושה של טיוטת קוד אתי לעבודת הלוביסטים. אני רואה בכך תהליך חיובי וגם הסכמתי לבחון את הטיוטה ואת שילובה בתקנון הכנסת. 

 

רבותיי, 

 

אני רוצה להוסיף ובזה לסיים. ניסיון העבר ממדינות אחרות מוכיח שרגולטור שחש שמעמדו יורד ושהוא מותקף על ידי התקשורת הוא מתקיף בחזרה. בשנות התשעים באירופה התופעה הוגדרה על ידי מחברי הדו"ח על חופש העיתונות כ"מגפת החקיקה נגד התקשורת". במשך מספר שנים בישראל, הייתה לתקשורת הצלחה גדולה במניעת חוקים אנטי תקשורתיים.

 

אך השנה, כזכור לכולנו היטב התיקון לחוק לשון הרע, עבר בכנסת בקריאה ראשונה. יהיה זה תמים מצדנו לחשוב שאין קשר בין מעמדה הציבורי הירוד  של הכנסת לבין הצעות החוק הללו. אמרתי כבר אז שלא מדובר באסון לתקשורת אלא באסון לדמוקרטיה. האם ניתן לנתק את מעמדה של הכנסת מחוסר הסבלנות והיחס האדיש שהיא הפגינה כלפי ערוץ 10? האם "חוק קשת" מנותק לחלוטין מכנסת מוחלשת שמנסה אולי להחניף לחזקים ולהיות חזקה על החלשים שהם במקרה זה, רשת וערוץ 10?

 

כך או כך הדמוקרטיה הישראלית נגררת לזירה של חילופי מהלומות, לקרב שאין בו מנצחים. הכנסת מתוקף תפקידה ומעמדה אינה רשאית לנקום. התקשורת, מתוקף האתיקה המקצועית שלה, לא רשאית להשיב מלחמה. 

 

האינטרס המובהק של כל השחקנים בזירה: התקשורת, הכנסת, הציבור הוא כנסת חזקה ולא כנסת חלשה, וזאת לא לשם כבודה של הכנסת כי אם לכבודה של הדמוקרטיה. 

 

תודה לכם.

 

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית