חמישי, 30 ינואר 2014 00:00

דברים לציון יום ז'בוטינסקי

 

דברים לציון יום ז'בוטינסקי

מליאת הכנסת, הכנסת ה-18, 6.07.2010


מכובדיי.

בקיץ 1940 נדם לבו של זאב ז'בוטינסקי.

"נעצמו העיניים - שהיטיבו לראות מעיני כל בני דורנו; עמד הלב -  שכולו אהבה לעם הדווי,
ושותק המוח שהעמיק חשוב יותר מכל בני תקופתנו".

כפי שאמר לזכרו מנחם בגין, גדול תלמידיו של ז'בוטינסקי.

ככל שחולף הזמן הולך ומתברר כוחו הנבואי של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי היה מי שזיהה את החורבן המתרגש ובא על יהדות אירופה וקרא להשבה מיידית של העם היהודי לארץ ישראל. ז'בוטינסקי היה מי שקרא ליהודים: "לימדו לירות", ובכך, הגדיר את הכורח שבבניית כוח צבאי מזוין ואיתן. ז'בוטינסקי היה מי שניהל מלחמת איתנים למען עצם הרעיון של הקמת מדינה יהודית - תחת ריבונות יהודית, בעוד צמרת ההנהגה אז, (ובהם חיים ויצמן ובן גוריון), דחתה את הרעיון וראתה בו "רדיקלי" 

ז'בוטינסקי ויתר ביודעין על גינונים של מס שפתיים ושל "פוליטיקלי קורקט". ובשל כך, הוא הואשם לא פעם כחוטא בלאומנות ואפילו כבעל נימה פשיסטית. ואולם, כל מי שבקי בכתביו, יודע כי אלה האשמות מופרכות וחסרות יסוד. בעולם שהיטלטל אז בין משטרים טוטליטריים רצחניים, הנאציזם מזה והקומוניזם מזה, משנתו הליברלית של ז'בוטינסקי הייתה מגדלור של שפיות וקדמה.

אם חטא ז'בוטינסקי- הרי שהוא " חטא " בדבקות באמת שלו, בְּאֶחָד בַּפֶּה ובלב, ללא זיגזג.
אם חטא - הרי שהיה זה באבחנות המדיניות המדויקות שלו,שלא תמיד נעמו לאוזן.

ככל נביא אמת, גם את ז'בוטינסקי היו מי שביקשו לסקול: אם על ידי פרשנות מגמתית  לתורתו המדינית ואם על ידי הטבעתו בתהום השכחה. ואולם, היום אנחנו כבר יודעים, שהניסיונות הללו לא צלחו. ככל שמתרחבת הפרספקטיבה אנו מגלים שהחלוקה ההיסטורית לשני מחנות, של מתנגדיו ותלמידיו של ז'בוטינסקי, איננה רלוונטית עוד: גם מתנגדי ז'בוטינסקי היו לתלמידיו. מימין ומשמאל אומצו תפיסותיו של ז'בוטינסקי. עד כדי כך השתרשו רעיונותיו, שהיום, הן ראש הממשלה והן ראש האופוזיציה, רואים עצמם כתלמידיו המובהקים.



רבותיי. לכאורה יכולתי להפסיק כאן, בנקודה הזאת, ולהכריז בנחת על ניצחונה של מורשת ז'בוטינסקי. אולם, לצערי הרב, עליי לומר שניצחון מורשת ז'בוטינסקי  אינו אלא עטיפה ריקה.
ז'בוטינסקי, הוא מי שלכד באופן העמוק ביותר את משמעותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא הבין שקיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד, משמעותה, אימוץ גישה מורכבת, המשלבת שתי פנים, הכרחיות ומשלימות.

ז'בוטינסקי הוא אולי הראשון שידע לבצע הבחנה ברורה בין המישור האידיאולוגי מדיני לבין המישור האזרחי והחברתי. עמדתו של ז'בוטינסקי בדבר "יהדותה" של המדינה שתקום היא מן הידועות. ז'בוטינסקי  דגל בגישה בלתי מתפשרת לפיה "ציון כולה שלנו", של העם היהודי. לפיכך יש להקים בה מדינה יהודית, על כל שטחיה, שתתבסס על רוב יהודי מוצק, כעיקרון יסוד. מאמץ זה חייב להישען על הקמת "קיר ברזל", בכדי למנוע כל תקווה ערבית לטרפד את המהלך. אבל, לא רק יהודית הייתה המדינה שבדרך, בחזונו של ז'בוטינסקי, אלא גם דמוקרטית.

כשם שבדרך לביסוס יהדותה של המדינה לא סבל ז'בוטינסקי פשרות, כך, גם בדרך להבטחת היותה דמוקרטית הוא נקט בגישה מרחיקת לכת, אמיצה וחד משמעית. כך למשל, דגל ז'בוטינסקי בהקפדה דקדקנית על עיקרון השוויון האזרחי בין יהודים לערבים, עד כדי שגרס שיש למנות סגן ראש ממשלה ערבי לכל ראש ממשלה יהודי. כך, הוא האמין, שלשפה הערבית צריך להיות משקל זהה לשפה העברית במרחב הציבורי של המדינה שתקום. הוא קבע גם שיש להעניק למיעוט הערבי אוטונומיה תרבותית מרחיקת לכת שתתפרש על תחומים נרחבים- ממעמד אישי ועד לחינוך. ז'בוטינסקי סבר שאין להפלות בין יהודים לערבים אפילו בהקצאת קרקעות המדינה.

רבותיי. שני הצדדים בחזונו של ז'בוטינסקי - חד הם: שני צדדים של אותו המטבע.

זאת מכיוון, שמי שלא משקיע בשכונות ערביות במזרח ירושלים את אותן התקציבים המושקעים בשכונות יהודיות, בתשתית, בתברואה, בחינוך וברווחה- ימצא את עצמו מחלק את ירושלים. מי שלא משכיל להעניק אוטונומיה תרבותית לקולקטיב בעל זהות תרבותית עצמאית - ימצא את עצמו מקדם את הקמתה של מדינה פלשתינאית.

במציאות שבה השפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל "רק על הדף", כאשר בודדים מהתושבים היהודיים במדינת ישראל מדברים ערבית, וכאשר אזרחי מדינת ישראל הערבים אינם יכולים לקבל שירות בשפתם במוסדות מדינה - מה הפלא שרבים מהם אינם יכולים לחוש הזדהות עמה ועם מוסדותיה?
 
לכן, רבותיי, אני אומר שלא ניצחה מורשת ז'בוטינסקי, כי אם מתה מורשת ז'בוטינסקי.

אכן, אלה הם ימים קשים לכל מי שמורשתו של ז'בוטינסקי קרובה ללבו. אט אט אנו שוחקים ומחלישים את שני היסודות עליהן נשענת מדינת ישראל - ואשר בלעדיהם אין לה תקנה - זה היהודי וזה הדמוקרטי. מן הצד האחד המעשה הנורא של חלוקת הארץ עוד רגע ומתגשם בחסותה של חולשה לאומית. מן הצד השני, ההדרה, הזלזול, האלימות והפחד כלפי אזרחיה הערביים של המדינה הולכים וגואים. תחושות פסולות אלה מבעבעות גם כאן, בכנסת, ולדאבוני מחלחלות, מכאן, מכנסת ישראל, לכל שדרות החברה.

מכובדיי. מורנו זאב ז'בוטיסקי לימד אותנו שהסכנה הגדולה ביותר המרחפת על המפעל הציוני היא הפשטנות האידיאולוגית, שלצערי, הכתה שורש במקומותינו. זכותנו המוסרית על ארץ ישראל כולה מותנית בשמירה הקפדנית על המדינה היהודית כמדינה דמוקרטית. לא תהיה כאן מדינה יהודית אם היא לא תהיה דמוקרטית.

אם חפצים חיים אנו עלינו להתנער, להתעורר, ולאחוז בכל הכוח במורכבות הקדושה של המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו. רק כך נוכל למלא בתוכן ממשי את צוואתו של זאב ז'בוטינסקי.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית