שבת, 28 דצמבר 2013 12:43

דברים על ה"עבודה" בראשות ברק


אובדן אלטרנטיבה

הכנסת ה- 17, פורסם בעיתון 'ישראל היום'


דומה, שאת המפנה ההיסטורי של מערכת פוליטית תלת-גושית - אותו מפץ שכה חתרה 'קדימה' לחולל בעצם הקמתה - לא יסכל אולמרט בהתרסקות פוליטית מצלצלת כפי שחזו וקיוו רבים, אלא דווקא אהוד ברק עצמו, בדרדרו את תנועת העבודה מאלטרנטיבה שלטונית למפלגת נישה. לא מן הנמנע, שדווקא ברק יהיה האיש, שיגשים את חלומה של 'קדימה' להפוך מבועה פוליטית שימיה ספורים, לאלטרנטיבה שלטונית במציאות פוליטית דו-גושית.

ברק, שהתיימר להוביל את מפלגת העבודה בחזרה אל מחוזות השלטון, ולהציבה כאלטרנטיבה שלטונית ראויה ולגיטימית מול הליכוד, המחיש פעם נוספת, בהחלטתו להישאר בממשלה, שהוא ומפלגתו רכשו תודעה ותדמית של מפלגה לעת-מצוא, סרח עודף של מפלגת שלטון אחרת, דפוס התנהלות של תנועה פוליטית צייתנית, ששלל השררה מסנוור את עיניה.

אהוד ברק, אותו מנהיג שהכה על חטא, זה שהודה בטעויות העבר ושהצהיר כי סיגל שיקול דעת ושיפוט הראויים למנהיג - הוכיח בהחלטתו שלא לפרוש מהממשלה, ששיקוליו נותרו פוליטיים בעיקרם ונטולים שמץ של ממלכתיות. ניכר בברק שלא למד דבר, שאילולא כן, מדוע שקל מה טוב לברק ולא מה טוב למדינה? מדוע העדיף החתירה לנצח את ביבי על פני הרחקת אולמרט מהגה השלטון?

כדי להיות אלטרנטיבה שלטונית של ממש, היה ברק צריך לאחוז בעיקרון שהנחה את הליכוד, כל אימת שנדרש לחבוש את ספסלי האופוזיציה, בצו הבוחר. בכל גלגוליו, הקפיד הליכוד למצב עצמו בזירה הפוליטית והרעיונית כאלטרנטיבה שלטונית, לא פחות. הגרעין הקשה בתנועה לא התפתה מעולם ליטול חלק בממשלה, אם לא יהיו המושכות בידיו שלו ומבלי שיעצב הוא עצמו את יעדי השלטון ואת מדיניותו בהתאם למשנתו. לא לחצים ועסקאות בערוצים חשאיים, גם לא תיקים בכירים או עמדות השפעה, וגם לא חשש מבחירות שתוצאתן עלולה להיות כואבת - כל אלו ואחרים, לא הצליחו להניא את הליכוד מתפיסתו העצמית העמוקה כחלופה שלטונית, ובשום פנים לא מפלגת נישה, כזו שחוסה בצילה של מפלגת השלטון.

צריך להודות, שתחת שרביט ברק, מתמידה מפלגת העבודה בדרך שאחזה בה כמעט מאז המהפך ההיסטורי ב-77'. הבחירה להיות מין מפלגת מדף, נישה במקום אלטרנטיבה, הופיעה לא אחת ולא שתיים בתולדותיה לאורך תקופה זו. כמעט ולא הייתה ממשלה בשני העשורים האחרונים שמפלגת העבודה לא חתרה ליטול בה נתח שלטוני במקום לשמש לה אופוזיציה לוחמת. מנהיגיה לא השכילו לרסן את התשוקה לשררה גם במחיר סטייה מדרכה הרעיונית של התנועה, ופעם אחר פעם שרכו דרכם לחלוקת שלל השלטון, אף אם נאלצו להסתפק רק בפירורים ולא בתיקים בכירים ורבי השפעה.

למעשה, את שהרחיק הליכוד באופן עקבי ועיקש כל השנים, סיגלה לעצמה מפלגת העבודה, והדבר קיבל גושפנקה רשמית, בהחלטת ברק שלא לחלץ את תנועתו ממלכודת הדבש של השלטון, גם נוכח ראש ממשלה שציניות תהומית, אופורטוניזם והעדר אחריות זועקים מאישיותו.

תנועה שאיבדה את התחושה שביום מן הימים עוד תשוב ותאחז ברסן השלטון - איבדה גם את הזכות לבוא ולהציב עצמה בפני העם כמי שראויה לצעוד בראש ולהוביל. מפלגה שמשרכת את דרכה בכל פעם לבסס את שלטונה של מפלגה אחרת - לא תוכל בבוא העת להתנער מתדמית כנועה וצייתנית, ולהציג עצמה לפני העם, כחלופה שלטונית.

גם אם יפנים ברק את טעותה ההיסטורית זו של מפלגת העבודה, וישכיל בעתיד להובילה אל האופוזיציה, לא יהיה די בכך כדי להצטייר בעיני העם כאלטרנטיבה שלטונית ממשית. זאת, משום שאין מדובר בתמרון או בטקטיקה פוליטיים, אלא בתודעה עצמית שורשית, כזו שנקנית במשך שנים ומחלחלת לתפיסה של העם. וכל שאמרנו עד כה, עדיין מבלי לדבר על קיום הבטחות כערך.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית