שישי, 06 נובמבר 2009 00:00

דברים בכנס "הפורום למשפט וחברה"

 

 דברי יו"ר הכנסת בכנס "הפורום למשפט וחברה"

 

הכנסת ה-18, 6.11.2009 

 

מכובדיי.

 

ענייננו היום הוא במשילות ובדמוקרטיה. מן הסתם עורר פולמוס "חוקי המשילות" של הקיץ האחרון את מארגני היום הזה לעסוק בנושא. אבל כבר בראש דבריי אני מבקש להבהיר, כי להבנתי, הרי, שלמרות כובד הראש הראוי לנושא העקרוני, אין מנוס מלהתבונן בפולמוס המתלהם בכנסת סביב החוק הקרוי "חוק מופז", שהתחולל מבעד לאספקלריא הצינית הראויה לו. הרי די במבט חטוף בשחקניו הפרלמנטאריים הראשיים, כדי להבין עד כמה רחוק הוא היה מכל מחלוקת לשם שמים. 

עתה, ממרחק חודשים אחדים, דומני כי ניתן לסכם את הפולמוס כעוד אחד מן הפולמוסים הפוליטיים, הציניים, הרדודים, הבלתי-רציניים בעליל, שבו עמדות הצדדים ידועות מראש לא בשל איזושהי אידיאולוגיה, חלילה, אלא, פשוט, כי הפוזיציה - כמו גם האו-פוזיציה - היא שקובעת הכול.

 

כותרת דברי כאן היום, מעניקה אפוא קרדיט מוגזם לגמרי לאותו פולמוס משל היה בו ולו קורטוב של ויכוח ענייני כלשהו. לא צריך דמיון פרנואידי כדי להעריך כיצד היו עמדות הצדדים מתהפכות לחלוטין לו הייתה המפה הפוליטית טיפה שונה. לא צריך להרחיק לכת בטוויית תרחישים פוליטיים היפותטיים על מנת להבין עד כמה עניין קטן פה ונושא קטן שם היו שמים בפיהם של המתלהמים הראשיים טיעונים הפוכים בתכלית. אפשר לסכם את הפולמוס שהיה במסקנה העגומה כי שוב הוכח, שבפוליטיקה כמו בפוליטיקה. 

 

אבל מכובדיי. הציניות הבוטה, הבולשביקית, האורווליאנית - אני באמת לא יודע איזה כינוי ראוי כאן יותר שהפגינו הצדדים בפולמוס "חוקי המשילות" והמונח הזה כשלעצמו בוודאי אורווליאני לגמרי, התאפשרה להבנתי רק מפני שהמשחק הפוליטי השתחרר לגמרי מכבליהם של כללים כלשהם מהגינות בסיסית כלשהי מנימוסים אלמנטאריים. המציאות הזו לדעתי, היא בסך הכול סימפטום נוסף של מחלת "המשפטיזציה". אותו טפיל שכבר כבש את כל המרחב הציבורי ומאיים על עצם קיומו של מרחב נורמטיבי שאיננו נתון בידיהם של יועצים משפטיים צרי אופק; מרחב נורמטיבי עשיר, מרחב, שפעם היה הדומיננטי; מרחב נורמטיבי המוסדר באמות מידה של סבירות, הגינות, הוגנות ואשר כלליו היו פעם ברורים למדי לכל אדם הגון ואפילו לפוליטיקאים. לא, גבירותיי ורבותיי, אפשר להירגע. אינני פותח כאן במתקפה חדשה על בית המשפט העליון אופוס 2009. אמנם נכון כי מחלת "המשפטיזציה" התפשטה והעמיקה את השפעתה בעקבות "המהפכה החוקתית" מבית מדרשו של כב' הנשיא ברק; אבל לא זה הנושא היום. המחלה הזו יצרה דת חדשה שניכסה לעצמה את כל החכמה, כל אמות המידה, כל שיקול הדעת, כל הסבירות, כל ההגינות וכל השכל הישר והפקידה אותם בידי כהניה, היועצים והממסדים המשפטיים. 

 

פעם הם חיוו דעתם רק בשאלה מה חוקי ומה אינו חוקי. כי לא הכול היה שפיט, לא הכול תועל לשאלות משפטיות ובני אדם מן השורה ואפילו פוליטיקאים הפעילו גם הם כלים כגון שכל ישר, הגיון, סבירות והגינות. אבל המצב המופקר מדי, "הדמוקרטי מדי", שבו התנהלה החברה על פי נורמות התנהגות לבר-משפטיות ונזקקה למשפט ולמשפטנים רק במצבים קיצוניים המצב הנורא הזה - בא אל קצו. היום, ברוך השם יש סדר בחברה. היום, אין אדם מן השורה מעז להעלות על דעתו לפתור דילמה כלשהי מבלי לפנות אל אורקל משפטי. היום, כמו בימי הביניים רק כוהני הדת קובעים. רק הם רשאים לקבע מה סביר ומה ראוי. רק הם רשאים להפעיל שיקול דעת. 

 

למחלה הזו יש שתי פנים מסוכנות: מצד אחד - "מלוא כל הארץ משפט" ולכן כל שאלה, כל אתגר, כל בעיה, כל דילמה הכול מובא לפני הכוהנים המשפטנים להכרעתם הבלעדית. אבל מצד שני, אדם מן השורה כבר איננו רואה את עצמו כפוף לנורמה כלשהי אם איננה הנורמה המשפטית הצרה והפורמליסטית. מאחר שהנורמה המשפטית נקבעת על ידי הממסד המשפטי וכוהניו, הרי שהאדם הפשוט עצמו פטור מעולה של כל נורמה אחרת, שלא נקבעה על ידי אותם כוהנים. 

 

נורמות התנהגות לבר -משפטיות, שנשענו פעם על אתיקה, הוגנות, הגינות, יושר, מוסר, כלומר, תכונות שיוחסו פעם לכל אדם סביר מן השורה, הולכות ונכחדות מן החברה הישראלית. מה שאיננו אסור על ידי המשפט; ויותר מכך: מה שאיננו נאכף בפועל על ידי מערכת האכיפה, הרי הוא מותר בעיני הבריות. והפוליטיקאים, הרי הם בבואתן של הבריות הבוחרות בהן, לא? נמצא, כי כל מה שאיננו בתחום האיסור המובהק, המשפטי, בר האכיפה, נחשב כמותר לכתחילה, ככשר מעיקרא, אף אם צחנתו נודפת למרחוק. אמור מעתה: אם אין בנמצא איסור משפטי בר אכיפה הרי שהכול מותר ולעזאזל עם הנהוג, המקובל, הסביר וההגון. לעזאזל, בהזדמנות זו גם עם חוקי המשחק הפוליטי אלא אם הם מעוגנים משפטית באופן שקשה מדי לעוקרו. 

 

בעיצומו של הפולמוס, כאשר מצאתי את עצמי מותקף בברוטאליות, הן על ידי הלוחצים לשנות את כללי המשחק לטובתם בעיצומו של המשחק והן על ידי השוברים בציניות מוחלטת את הכלים תוך ניסיון למנוע מהרוב מלממש את זכותו לשלוט הבנתי, כי הנושא איננו זכותה של הממשלה הנבחרת לחזק את בסיס כוחה הפרלמנטארי, כפי שאיננו זכותה של האופוזיציה להתגונן מפני צעדים בולשביקיים המסכנים כביכול את המשטר הדמוקרטי. הרי אותם המתלהמים שזעקו על הפגיעה כביכול, במעמדם של חוקי היסוד לא נרתעו לשנות, לכופף ולעקם חוקי יסוד כאשר הלם הדבר את צורכיהם הפוליטיים. והרי אותם אלו שהובילו את המהלכים, דומה כי שכחו, מתוך שכרון כוח כי אך לפני רגע היו הם במיעוט שעליו נועדו כללי המשחק להגן. 

כשנוכחתי לדעת שהנימוק הערכי, העקרוני, למהלכים מושתת על הטענה ש"הם היו עושים לנו בדיוק אותו דבר לו יכלו" הבנתי, שהמחלה הקשה, מחלת "המשפטיזציה", שכבר הכריעה מזמן את הממשלה ופקידיה, תוקפת עתה בליבו של המשטר הדמוקרטי הפרלמנטארי שלנו. לאמור: אם בג"צ לא ימנע את זה - הרי זה מותר, זה כשר, וזה אפילו רצוי.

 

מחלת "המשפטיזציה" מסוכנת במיוחד כאשר היא תוקפת את הפרלמנט, לא רק בשל מה שהיא מעוללת לחברה, לבני אדם, אלא - ואולי בעיקר - בשל תרופות הפלא שמציעים כנגדה על מנת לנסות ולהחזיר את העוצמה מכוהני הדת המשפטית לידי השלטון. תרופות פלא אלו, כמו חוקי המשילות המגוחכים הללו, כמו הרעיון להקים בית משפט מיוחד לחוקה, כמו רעיון המשטר הנשיאותי וכמו רעיון הבחירות הישירות, שהתנסינו בו, כזכור ועוד כהנה וכהנה תרופות פלא מסוכנות, מכנה משתף אחד לכולן: כולן נועדו, במתכוון, להחליש את הכנסת, כי בבסיס כולן ההנחה השגויה, הטרגית, שהכנסת היא הבעיה. כולן מזהות את הגמישות האינהרנטית שבמשטר פרלמנטארי, שבו מושלת הממשלה רק מכוח אמון הכנסת ורק כל עוד ממשיך אתון זה להתקיים, כסיבה לחוסר היציבות השלטונית הכרוני. לא כאן המקום להרחיב את היריעה בנושא אקוטי זה. די אם נאמר כי השילוב של משטר סמכותני, שאינו כפוף לכנסת עם התקדמותה של מחלת "המשפטיזציה" יקדם אותנו בצעדי ענק  אל משברים חוקתיים-משטריים כמו אלו שראינו במקומות אחרים בעולם. כי אם כפיפותה של הממשלה בפני הכנסת מזוהה כחולשה; אם הכנסת עצמה מזוהה כבעיה; ואם נורמות לבר-משפטיות של fair play פוליטי ופרלמנטארי נחשבות כקליפת השום, האם באמת מאמין מישהו שהממסד המשפטי וכוהניו הם שיגנו בבוא היום על המיעוט הפוליטי מפני דורסנותו של משטר חזק מדי? מי שמשליך את יהבו על בית משפט עליון חזק שיישא לבדו בעול ושיהיה הוא משקל הנגד למשטר שאיננו תלוי באמון הכנסת עלול להביא עלינו משטר הקיים במספר מדינות שבהן יש דמוקרטיה לכאורה, בעלת מוסדות לתפארת, שבה ברור היטב לכולם, לפרלמנט, לתקשורת, למערכת המשפט ולציבור כולו, מי בעל הבית הבלעדי. 

 

דיון רציני, עקרוני, ערכי, במשילות ובדמוקרטיה המתקיים על רקע הפארסה של הקיץ האחרון, ראוי שיביא בחשבון, שבישראל, החולה במחלת "המשפטיזציה", לא זו בלבד, שלא נותר משקל כלשהו לנורמות משטריות, פרלמנטאריות או פוליטיות שאינן מעוגנות בחקיקה, אלא שגם נורמות שכן מעוגנות בחקיקה ואפילו בחוקי יסוד רעועים אינן מוגנות מפני שינויים תכופים לצרכים פוליטיים חולפים. דיון שכזה, אם יתמקד רק בשאלה אם חוקי המשילות נוסח 2009 ראויים, אם לאו יחטיא לדעתי את העיקר. השאלה הזו, בישראל הנגועה ב"משפטיזציה" כבר איננה רלוונטית למרבה הצער. עכשיו כבר ברור: המחלה ניצחה. שום נורמה הפחותה מנורמה משפטית חקוקה וקשיחה לא תעמוד בפני לחץ פוליטי ברוטאלי לשנות את כללי המשחק מפעם לפעם. בהיעדר כללי משחק ברורים מראש; בהעדר כל כבוד לכללים הבלתי כתובים; ואל מול המבקשים לחזק את הממשלה על חשבון הכנסת נותר לדעתי, רק פתרון אחד שיש בו כדי להסדיר את סוגיות המשילות. רק פתרון אחד מסוגל ליצור נורמה משפטית קשיחה המסוגלת לעמוד בפני לחצים כאלו וזהו הפתרון החוקתי.

 

מאחר שלא כאן המקום להרחיב אומר רק שפתרון חוקתי, באשר הוא מושתת להבנתי, על שתי רגליים שהן המעניקות יציבות לכל חוקה; שתי רגליים שחסרו בשעתה ל"מהפכה החוקתית" ואשר בהיעדרן היא הולידה רק "חוקה נכה", כפי שכנה אותה הנשיא ברק. הרגל האחת היא ייחודו, או, אם תרצו: קדושתו של הטקסט החוקתי עצמו. הרגל השנייה היא קדושתו של ההליך החוקתי. חוק המסדיר את היחסים בין הכנסת לבין הממשלה, שמלכתחילה הכול רואים אותו כחוק סתם, הנתון לשינויים תכופים, לצרכים פוליטיים איננו טקסט חוקתי, גם אם הוא מכונה "חוק יסוד". חוק כזה הניתן לשנוי ולתיקון בהליך חקיקה שגרתי ומהיר גם אם יגייס לשם כך רוב של 61, איננו טקסט חוקתי ולא משנה מה יכתבו כל המלמדים שבעולם. לא כך כותבים חוקה מלכתחילה; לא כך מתייחסים לחוקה - משנכתבה; ובוודאי שלא כך משנים את הוראותיה. 

 

המסקנה לדעתי, פשוטה מאוד: רוצים משילות בזירה פוליטית סוערת? רוצים יציבות בחברה מפולגת? רוצים כללי משחק ברורים וקבועים בפרלמנט שחבריו איבדו את הבושה? בבקשה: לכו על הדבר האמיתי. לכו על חוקה.

 

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית