שבת, 28 דצמבר 2013 12:46

דברים על המהפכה החוקתית


פרי הבאושים של המהפכה החוקתית

הכנסת ה-18, פורסם ב Ynet


אנו עדים היום לגל חקיקה עכור השולח את חיציו הפרלמנטאריים והרטוריים לכיוון אחד מקודשיה של הדמוקרטיה הישראלית, בית המשפט העליון. גל החקיקה הזה מרים את ראשו דווקא בשנה בה אנו מציינים עשרים שנה לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. אותם חוקי יסוד, שעמדו בבסיס ההכרזה על "המהפכה החוקתית". ואולם, מה בין גל החקיקה הנוכחי ל"מהפכה" ההיא, של שנת 94' ? לצערי, נדמה כי "המהפכה החוקתית" קשורה לנסיבות שהובילו לגל החקיקה העכור הזה. כי, האצבע המאיימת המונפת היום מהכנסת לעבר בית המשפט העליון היא תגובה רעה של המטוטלת ההיסטורית למהפכה החוקתית.

חברה דמוקרטית מבוססת על כך שהיא נבנית מתהליכים, לא ממהפכות. משטר דמוקרטי תקין, הוא כזה שמלטש ומשחיז את דרכו הליברלית, בדרך של שקלא וטריא, בדרך של שיתוף פעולה והידברות. כך, גם התהליך של ביסוס זכויות האדם בישראל, שהגיע לשיא מסוים עם חקיקת חוקי היסוד בשנת 92' על פסקות ההגבלה המפורסמות שלהם, החל כתהליך טבעי ואורגני, שנים קודם לכן. ההגנה על זכויות האדם זכתה לביטוי בפסקי דין שונים, בלי יומרנות של מהפכה ובלי הצהרות גדולות, אלא מתוך תובנה פנימית עמוקה, שצמחה להיות מקובלת על כולם. כך היה עם פסק דין קול העם ב 53', כאשר פסק השופט אגרנט לטובת העותרים בשם הזכות הטבעית לחופש הביטוי, בלי חוקי יסוד, וללא חוקה. הפסיקה הזאת הייתה לגאווה ישראלית. פסיקה שנוצרה יש מאין, בתבונה רבה וברגישות.

הדרך הזאת, שנתגבשה שנים רבות, היא זאת שגם הצליחה בשנת 92' להטות את הכף לטובת חקיקת חוקי היסוד. ואולם, משאלה נחקקו ברגישות, בעדינות ובמאמץ רב, הדהדה לפתע ההכרזה, כי: "לא הכול מודעים לכך, אך לאחרונה התחוללה מהפכה בישראל. זוהי, מהפכה חוקתית". כך אמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מורי ורבי, הפרופ' אהרון ברק, אחד מגדולי המשפטנים שידעה הארץ הזאת, ואחד המוחות החדים והמושחזים שבבניה.

ברק הבטיח מהפכה, ובעוצמת רוחו ואישיותו ועל אפינו וחמתנו, גם קיים. בימיו, צעדה המערכת המשפטית בישראל לשיטת התערבות ושפיטות נרחבת ועמוקה, בנושאי ביטחון וחברה, מדיניות וממשל, וזאת ללא דיון חוקתי הולם. המערכת המשפטית החילה את הביקורת השיפוטית של המשפט המנהלי על התוכן ולא רק על הפרוצדורה. היא קבעה, כי תבוטל מגבלת זכות העמידה, כי בסמכותו של בג"ץ לבחון כל עניין ודבר, וכי דלתו של בג"ץ פתוחה בפני כל אדם. כך, נזנח התהליך המאופק וההדרגתי, לטובת יצירה ומהפכה. במקום לבחור בדרך של הידברות ושל תהליך פנימי ועמוק הוחלט לשבור את הכלים, וזאת במקום שבו הכלים, הם שלובים. בדרך זאת נוצרה בעשורים האחרונים מציאות שבה בית המשפט מילא עד אפס מקום את הוואקום החקיקתי שנוצר במחדל המחוקק. מציאות, שבה בית המשפט מצא עצמו דה פקטו, במקום של קביעת מדיניות.

אני סבור שהדרך להטמעתן של זכויות האדם והאזרח עוברת דרך הכנסת בתפקידה כרשות המכוננת, האמורה לסמוך את ידיה על חוקה שהיא פרי אמונותיו והשקפותיו העמוקות ביותר של הריבון. אני חושש שהניסיון ה"מהפכני" של מערכת המשפט להקדים את ההלכה המשפטית למציאות החוקית ולקבוע עמדה תוך הסגת גבולן של הרשויות, המבצעת והמחוקקת, הוביל במידת מה לנסיגה. הוא אחראי, במידה מסוימת, לכך שמילים כמו "זכויות אדם" הפכו למושג לעומתי, המנוכס לאסוננו, למחנה פוליטי אחד, ולא לאחר.

המערכת המשפטית שלחה את ידיה לקרביים של המחלוקות העמוקות ביותר בציבור הישראלי, וזאת, מבלי שהציבור נתן את הסכמתו לכך בצורה מפורשת. נדמה שהאקטיביזם השיפוטי, המוצדק או לא, אך המרחיק לכת לכל הדעות, של בית המשפט העליון, הביא לפוליטיזציה שלו בעיני חלקים בציבור הישראלי, שכן, הוא הקדים ליטול את המנדט, לפני שזה ניתן לו על ידי הכנסת, נציגתו של הריבון.

במבט לאחור נדמה שתגובת השרשרת של המהפכה החוקתית, היא בהוזלה של הכנסת מחד, ואולי חמור מכך, בהוזלת מעמדו של בית המשפט, מאידך. דברים אלה, הם שהובילו באופן טבעי לריאקציה, שבאה לידי ביטוי, גם בגל החקיקה העכור הנוכחי. עלינו להודות, שהעכירות הזאת איננה דווקא בהצעות החוק גופן הראויות בחלקן הגדול לדיון ולוויכוח, ושאין בהן כשלעצמן פגיעה באושיות הדמוקרטיה או איום עליהן. הבעיה היא ברטוריקה ובנימה המתלוות אליהן. הבעיה היא בחציית הקווים הברורה מביקורת עניינית ומכובדת על בית המשפט, לכפירה בעצם הלגיטימיות שלו. הבעיה היא בהלך הרוח הזה, שאינו מבקש תיקון כי אם מדיף ריח רע של נקמנות וחיסול חשבונות.

עלינו לתת את הדעת על המציאות הנוכחית שבה מצויות הרשות המחוקקת מכאן, והרשות השופטת מכאן, על מסלול של התנגשות כרונית. עינינו הרואות, שהקורבן היחיד במערכה הזאת הוא הדמוקרטיה הישראלית. היום יותר מתמיד, חוק יסוד: החקיקה, הוא כורח. אם לא נחלצו מהבוץ, יימשכו הניסיונות הנלוזים לבלום את הזליגה של בית המשפט לתחומי הכנסת, באמצעות זליגה נגדית, של הרשות המחוקקת לתחומי הרשות השופטת, כפי שהדבר מתבטא בהצעת חוק השימוע לשופטים. היום, אנו בשלים ומוכרחים לבצר את הפרדת הרשויות ולכתוב פרק נוסף בסיפור הארוך של כתיבת החוקה לישראל. רק כך נוכל באמת ובתמים לחגוג, את המהפכה ההיא.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית