שבת, 28 דצמבר 2013 13:44

דברים בנושא משמעת קואליציונית


עצמאותו המחשבתית של חבר הכנסת:

על גבולות המשמעת הסיעתית והקואליציונית

הכנסת ה-18, פורסם במכון לדמוקרטיה ישראל


ראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, היה חוזר ואומר, שגם המובן מאליו - טוב שייאמר. עצמאותו של חבר כנסת, וההכרח לאפשר לו חופש מחשבה בקבלת החלטות ובהצבעות, הייתה בעבר עניין שהחשבנו כמובן מאליו, שהרי אנחנו חיים בדמוקרטיה ולא בדיקטטורה. דא עקא: אופיים התובעני של החיים הפרלמנטריים, כמו גם שורה של התרחשויות והתנהלויות שנחשפו בהקשר לעבודת הח"כים, שָׁחקו במרוצת השנים את ה"מובן מאליו" הזה, עד שגדל ההכרח לשוב ולחדד את הדברים.

הנושא שב ונעור לפני שבועות אחדים, משאמור היה איש סיעת העבודה, חה"כ דניאל בן סימון, להיכנס לתפקידו החדש כיושב-ראש ועדת העלייה והקליטה, במסגרת סבב חילופי יושבי-הראש שנקבע בהסכם הקואליציוני. חה"כ בן סימון נדרש להתחייב בכתב להיות נאמן לקואליציה ולממשלה, ולהצביע באופן קטגורי בכל דבר ועניין כפי עמדת הממשלה, וָלא - לא יוכל לכהן בתפקיד, אך הוא סירב ובתגובה נמנעה הקואליציה לאשר את מינויו.

סיטואציה זו היא רק דוגמה אחת מני רבות, והיא מעמידה במבחן את שאלת עצמאותו המחשבתית והפרלמנטרית של חבר הכנסת הבודד, ואת סוגיית "ריבונותו", אם נרצה, על המנדט הציבורי לו זכה במסגרת חברותו הסיעתית.

למעשה, תפקודו של חבר הכנסת הבודד שנבחר במסגרת סיעתו, נתון במתח מתמיד בין שתי מחויבויות: המשמעת הקואליציונית והסיעתית, ומאידך, מרחב הפעולה העצמאי שלו כנציג ציבור. ברור, כי מפלגה איננה רק אוסף של פרטים, ומח"כ שנבחר בשם מפלגה ורעיונותיה מצופה כי יפעל על פי דרכה.

בעידן הפריימריז, בו נבחרים חברי הסיעה על סמך הבולטות האישית שהם מפגינים, נועדה המשמעת הסיעתית (והסנקציות שבצידה) לרסן את המימד האישי, ולהפוך אוסף של פרטים לתנועה הפועלת לשם הגשמת מטרה משותפת. כך למשל, רשאית סיעה להחליף את נציגה בוועדה, אם עמדתו איננה עולה בקנה אחד עם הקו הרצוי לה. בכך ניתן ביטוי להתגברות האינטרס הסיעתי על זה האישי.

ולמרות זאת, אני סבור שלמכתב הדרישה מחה"כ בן סימון אין תוקף משפטי או מוסרי, משפטית- לא ניתן לאכוף אותו במקרה וחבר הכנסת החתום עליו מפר את התחייבותו. אך חשוב מכך: מוסרית וציבורית, יש לראות בחומרה ניסיון לשלול באופן קטגורי ומוצהר, מכאן ולהבא, ועל כל נושא שידון, את חופש ההצבעה של חבר כנסת. זהו אבסורד, לחייב את חבר הכנסת לנקוט עמדה מסוימת בנושא שעדיין לא בא לעולם. משמעת סיעתית ומשמעת קואליציונית הם כלים חשובים, אך פעילות חבר כנסת תוך חירות המחשבה, חשובה יותר.

מקרה בן סימון נופל ל"תחום האפור" שבין עיקרון המשמעת הסיעתית לבין עצמאות חבר הכנסת, משום שהרציונל הטמון במשמעת הסיעתית או הקואליציונית הוא בר הגיון, אך בכל מקרה, יש להשאיר לחבר הכנסת את האפשרות לשלם מחיר פוליטי בעקבות סטייה מעמדת סיעתו, בהתאם לצו מצפונו.

מקרה מובהק וחמור יותר שהובא לפניי, נוגע למחלוקת הפנימית שנוצרה בתוך סיעת בל"ד. בין הסיעה לבין חה"כ סעיד נאפע, שנבחר מטעמה, התגלעו חילוקי דעות. הקרע הוביל להדחתו של חה"כ נאפע מהסיעה, ובפועל להדרתו מפעילות פרלמנטרית סיעתית. אולם, הסיעה ביקשה לנקוט בצעד חסר תקדים, ולשלול ממנו כל זכות המוקנית לו מכוח היותו חבר בסיעה; שכן, כל סיעה מקבלת מכסה של הצעות חוק והצעות לסדר שבאפשרותה להעלות, על פי גודלה.

גם כאן סברתי, ואף הבהרתי זאת ליו"ר הסיעה כי יש להבחין הבחנה ברורה בין זכויותיו האישיות של הח"כ לבין פעולות הנגזרות מהיותו נציג הסיעה. אם הסיעה איננה מכירה בחבר כנסת מסויים כחבר בה, ברור שאין מקום כי ישא נאום בשמה במסגרת דיון במליאה, ואף לא ייצג אותה בוועדות. אולם, הזכות להעלות לדיון הצעת חוק אישית או הצעה לסדר אישית, הגם שהיקפה הוא פועל יוצא של מכסה סיעתית, איננה מוקנית לו רק בזיקה לסיעה אלא היא ביטוי לזכותו הבסיסית של כל חבר כנסת לבצע את מלאכתו הפרלמנטרית. זו נשמת אפה של השליחות בכנסת, ואם שללת ממנו אפשרות זו - נטלת מחבר הכנסת את כלי העבודה הבסיסי ביותר. הצעות החוק וההצעות לסדר מצויות בממשק שבין הזכות האישית המוקנית לחבר כנסת לבין הכלי הסיעתי.

דעתי היא, שמדובר בזכות אישית של חבר הכנסת, שאינה מוקנית לו מכח היותו חבר הסיעה ואינה תלויה ברשותה; המכסה הסיעתית מהווה אך מסגרת תוחמת. אם מקרה בן סימון הוא בבחינת "מדרון חלקלק", הרי שמקרה נפאע הוא הסכנה שאורבת בסופו של אותו מדרון.

ישנו היבט נוסף ורלוונטי שבו סוגיית עצמאות הכנסת וחבריה עומדת למבחן לא פשוט. זאת, בזמן שעל הפרק עומדות הכרעות הנוגעות לעתידם של תאגידים כלכליים רבי עוצמה, דוגמת הבנקים וחברות התקשורת, האנרגיה והפיננסים. בכל עת שנושא הנוגע לתחומן עולה לדיון בוועדה או עומד לקראת הצבעה על שינוי חקיקה (כגון: הפחתת דמי הקישוריות, ביטול עמלות בנקים או העלאת תמלוגי הגז), מגייסים התאגידים, הנשלטים בידי בעלי ההון, את מיטב הלוביסטים לדבר על לבם של חברי הכנסת, כדי שיצביעו לטובת לקוחותיהם.

נכון שיש מקום שכל חבר כנסת יכיר את מכלול ההיבטים של כל סוגיה שבתחום עיסוקו, אני שותף לאלו החרדים מפני השפעתם המופרזת של השדלנים. את גבולות הגזרה של פעילותם, הלגיטימית כשלעצמה, יש לתחום בקווי תיחום ברורים. לא די בשקיפות, שהוסדרה לראשונה לא מכבר בחקיקה. יש מקום לבחון דרכים שיבטיחו, כי השפעת השדלן, שלוחו של בעל ההון, לא תפגע בעצמאותו ובחופש ההכרעה של הח"כ. מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ממ"מ), המספק לח"כים ולוועדות מידע אובייקטיבי ומקצועי, הוא כלי ראשון במעלה, אך אין די בו. עלינו לנקוט בכל דרך כדי להבטיח כי ההון לא יחלחל אל השלטון וינווט את הכרעותיו.

סוגיית עצמאות חבר הכנסת היא מערכת שמורכבת מאיזונים ובלמים. מקרים רבים הנוגעים אליה, הם למעשה מקרי גבול שההכרעה בהם כלל איננה פשוטה, והיא נתונה למשפט הציבור. כך או כך, הקריטריון הרלוונטי שצריך לעמוד לנגד עיננו בבואנו להכריע, בכל מקרה לגופו, הוא האפשרות של חבר הכנסת לקיים נאמנה את תפקידו כנציגו של הריבון.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית