שבת, 28 דצמבר 2013 14:07

דברים על היחסים בין בית המשפט העליון והכנסת


עליון ושלטון – מקומו של בית המשפט בדמוקרטיה הישראלית

הכנסת ה-17, כנס במכון ואן- ליר, 22.08.2007


ראשי מכון ואן-ליר, כבוד שופטי בית המשפט העליון בדימוס, חברי, חבר הכנסת והשר לשעבר, יוסי שריד מכובדי כולם.

עשרים השנים האחרונות, היו עבור הכנסת, תקופה, שבה חלה התדרדרות תלולה במעמד, ובפרסטיז'ה שלה, בעיני הציבור בישראל. יש מי שיזקוף את הנסיגה זו, לחובתם של חברי הכנסת עצמם, לאלו אשר השחיתו, מתוך שלא היו ערים למעמדם כנבחרי ציבור.

אמת. אין להכחיש. היו חברי כנסת שאכן פגמו בזוהרה של הכנסת, לצד אחרים שהוסיפו ליוקרתה ומעמדה כמו חברי, יוסי שריד. ואולם, אותם שסרחו פגעו בעיקר בתדמיתם של חברי הכנסת, לא בכנסת עצמה. לא במעמדה, כנציג היחיד של הריבון.

ההתדרדרות במעמדה של הכנסת כריבון, נבעה בראש ובראשונה, מהתפרקותה, או שמא פירוקה, של מערכת האיזונים והבלמים בין המערכות השונות. במערכת כזו, בית המשפט הוא, אשר מופקד על מערכת האיזונים והבלמים. האיזון הוא - פועל יוצא, של הגדרת בית המשפט את תחום הסמכות והיקף ההתערבות, שלו עצמו.

כל הגדרה שמפרה את האיזון, כל מעשה שמבטא (או אפילו רק מסמל) זליגה לתחומה של רשות אחרת - מחוללים מציאות של "דמוקרטיה כאוטית", של תוהו ובוהו מערכתי ומסוכן. זליגה כזו, מתרחשת לעתים, באבחת פסק דין (גם בערכאה הנמוכה ביותר), לעתים בהינף הצהרה או במוצא שפתיים שאינו שקול. הצד השווה שבכולם, שהם מצטרפים אחד לאחד לתהליך הרסני, שהיה מי שכינה אותו 'מהפכה', אולם אני מוצא בתהליך הזה 'הפיכה' של ממש.

זמן מועט לאחר שחוקקה הכנסת את חוקי היסוד, הכריז נשיא בית המשפט העליון בדימוס על 'מהפכה חוקתית'. משחלף ההלם ובאה התבהרות, נסתבר, שכאן חלה (- אולי מבלי משים, אולי ללא כוונה כזו -) 'הפיכה', לא 'מהפכה'. שכן, 'מהפכה', מקורה למטה, בהתקוממות עממית אשר מטפסת ומשפיעה על הצמרת. ואילו כאן גמרה אומר הצמרת עצמה, לבלבל את היוצרות בתוכה, ולאפשר לבית המשפט לבוא בנעליו של המחוקק והרשות המבצעת. למעשה, בא השופט והחליף - אולי ייתר - את המחוקק.

כל זמן שהיו הדברים בגדר תיאוריה משפטית, או בגדר תפיסה שאין מיישמים אותה - מתוך חרדת קודש לאיזון בין המערכות - ניחא. ואולם, הדברים הגיעו מעבר לכך, עד כדי אמירה מצד הנשיא ברק שכלל אין לנו צורך בחוקה, שכן בית המשפט, הוא אשר יפרש חוקים, הוא אשר יקבע את כוונת המחוקק על פי השקפת עולמו היהודית, הציונית והאוניברסאלית.

באחת ההזדמנויות הערתי לנשיא ברק, שגם לשיטת אלו הסוברים - שמרגע שסיים המחוקק את הליך החקיקה עובר החוק לידיו של בית המשפט - גם לדידם של אלו, יש לבית המשפט לתור אחר כוונת המחוקק המקורית, ולייסד על פיה את פרשנותו לדבר החקיקה. הנשיא ברק ענה לי במשל: למה הדבר דומה? - למילות שירה, אשר מרגע שיצאו מתחת ידי המשורר, נתונה הרשות לכל קורא, לפרש אותן כפי הבנתו, ומבעד לעולמו האישי. אני, המשכתי ותהיתי: כאשר כתב המשורר הדגול חיים נחמן ביאליק את שירו 'קן לציפור' - אמנם נכון, יכול כל קורא לחשוב שמדובר בקוקייה או בינשוף, בעורב או בדרור, בעיט או בבולבול - אך האם יכול לחשוב מאן דהו, שהמדובר - בפיל???

הפרשנות הפכה למעשה - לענף אחר, מקביל, של חקיקה, בתהליך שבו כל שופט מפרש את חוק הכנסת בהתאם להשקפת עולמו ותפיסתו, תהא כוונתו המקורית של המחוקק - בהירה וברורה - ככל שתהא. הזליגה של בית המשפט בהגדרת סמכותו, לא פסחה על הרשות המבצעת. בית המשפט העליון סירב למשוך ידו, ולא היסס מלגלות את מעורבותו גם בנושאים, שבמובהק, רובצים לפתחה של הממשלה כמי שמופקדת על עיצוב המדיניות.

זליגה זו קיבלה את ביטויה בשלל מישורים: הן במתן צווים למדינה שמשמעותם כפיית סדרי עדיפויות כלכליים וחברתיים, כדוגמת הצו, שהורה למדינה להגדיר "קיום אנושי בכבוד", ובמידה מסוימת, גם בסוגיית יישומו של חוק השילוב. והן בהחלטות שיפוטיות, שגם אם לא נשאו בסופה של עתירה את הפרות המצופים מבחינתם של העותרים, יש בהם כדי להורות על העמקת המגמה, כדוגמת החלטת הנשיא ברק להקנות זכות עמידה ולפתוח את דלתות בית המשפט, גם בפני אויביה המרים של מדינת ישראל בבקשם להסיר את המצור מעל כנסיית המולד.

בעוד שברמה החוקתית, היו יכולים הדברים להגיע לכדי משבר, הרי שבמישור היחסים עם הציבור, דווקא הטיבה ההפיכה עם הרשות השופטת. בשונה מן הרשות השופטת,הפכו הכנסת, וגם הממשלה - במרוצת השנים - למשל ושנינה בקרב הציבור. סקרי דעת קהל משקפים התייחסות שלילית לרשויות הללו, ומנגד מאדירים את שמו של בית המשפט העליון והמערכת המשפטית.

הציבור התרגל אט אט לשים את מבטחו במערכת המשפט, ולייחס לה את 'משפט הבכורה' מבין שלושת הרשויות. [ תהליך שקיבל רוח גבית וביטוי ממשי, גם מעצם הרחבת ההגדרה של זכות העמידה בבג"צ] . אווירה ציבורית וחוקתית מעין זו מכשירה את הפיכתו של המשטר החוקתי במדינת ישראל, לדמוקרטיה שבה ישנם שני נציגים לריבון. האם יכולה מערכת המשפט לשמש נציג הריבון? האם העובדה שהשופט נתון לבחירה, כפי שהמחוקק נתון לבחירה, מקנה לו את הגושפנקה לשמש נציגו של הריבון? אני סבור, חד משמעית, שלא!

אכן, גם בית המשפט העליון הוא גוף נבחר. ולמרות שצוין בסדר היום של הכנס הזה, כאילו שימשתי כחבר בוועדת למינוי שופטים, אין זה מדויק כלל, שימשתי בוועדה לבחירת שופטים. ועם זאת, בל נטעה לחשוב שבחירת המחוקק ובחירת השופט - חד הן, שכביכול,זה נבחר על ידי הציבור, וזה נבחר על ידי ועדה ציבורית.
לא ולא. קיים הבדל יסודי ביניהם.

ועדה ציבורית, מכובדת ורחבה ככל שתהיה, אין בכוחה להביא לידי ביטוי בהכרעותיה, את מגוון הדעות של שולחיה, הציבור עצמו, הריבון. על כורחו, נבחר השופט על ידה, בהליך מוגבל ותחום, ומכך נגזרים, גבולות הסמכות ומרחב השיפוט שלו ביחס לנציג המובהק של הריבון, זה שנבחר בבחירות כלליות, ארציות, שוות וישירות.

באין מתווה חוקתי, שייתחם כל רשות ורשות ויגדיר את גבולותיה, נדונה הדמוקרטיה בישראל להמשיך ולסבול מזעזועים, בדרכה למשבר. מחד, יימשכו הניסיונות מצד בית המשפט לגלוש לתחומי הסמכות והאחריות של הכנסת והממשלה. ומאידך, יתמידו אלו לעמוד על המשמר ולהגן על גבולם, באמצעות מה שקרוי - שלא בצדק - 'חוק עוקף בג"ץ', כאילו, אוחז בית המשפט בתפיסת עולם מקודשת ומובדלת, שאפילו לריבון עצמו, לא נתונה הרשות לעקוף אותה. כאשר גוף מתגונן, גם אם לעתים הוא משתמש בכוח רב מן הדרוש, הוא עדיין מתגונן. ותוצאות הגנתו, יכולות להביא את המערכות כולן, של המתקיף ושל המתגונן כאחד, חלילה, לידי קריסה.

כיום, יותר מתמיד, זקוקה הדמוקרטיה הישראלית לחוק יסוד החקיקה. וזאת, כדי לשמר את המנגנונים הדמוקרטיים המסורתיים, מנגנוני הבלמים והאיזונים בין הרשויות השונות, ובינן לבין עצמן, אלו שנועדו להבטיח שרשות אחת לא תערער, את סמכותה של רשות אחרת. אלו המנגנונים, שנועדו להבטיח את עליונותו של הריבון, העם, ואת עליונותם של נציגיו הנבחרים.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית