שלישי, 04 פברואר 2014 00:00

דברים על חמשת הממים של ז'בוטינסקי ומדינת הרווחה

 

המחאה החברתית היא זעקה לחזור למדינת הרווחה של ז'בוטינסקי

הכנסת ה-18


בימים אלה נישא דגל המחאה בארצנו. מימין ומשמאל, מהמרכז ומהפריפריה, סטודנטים ורופאים, חרשוק חדים וחילונים, צברים ועולים, כולם התקבצו יחד בקול אחד. המאבק המתחולל ברחובות ובכיכרות איננו רק עוד מאבק כלכלי: הוא אינו מתמצה במצוקת הדיור, במצבה הירוד של מערכת הבריאות הציבורית או בנטל המחיה. מעשרות ההפגנות הנערכות ברחבי הארץ כולה עולה היום זעקה: זעקה על פניה של מדינת ישראל, זעקה על אובדן דרך אידיאולוגי.

השבוע מלאו שבעים ואחת שנים לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי לא היה סוציאליסט, להיפך. כמי שהתחנך על ברכי הסוציאליזם והכיר את שיטתה הכלכלית-חברתית לפרטיה, הפך ז'בוטינסקי לאחד ממתנגדיה המובהקים. ואולם, תהיה זאת טעות היסטורית מרה לחשוב, שהתנגדותו של ז'בוטינסקי לסוציאליזם נבעה מגישה המבקשת להפקיר את היחיד לשיניו של בעל ההון ולחסדיו של השוק החופשי. שהרי, ז'בוטינסקי הוא מי שחזר והכריז: "בראשית ברא אלוהים את היחיד, כל יחיד הוא מלך".

משנתו הכלכלית חברתית של ז'בוטינסקי איננה זאת שנוסחה מאוחר יותר על ידי מילטון פרידמן, גדול מאמיניה של כלכלת השוק, כפי שיש הטועים לחשוב. משנתו של ז'בוטינסקי היא זאת שהקדימה והיטיבה לשרטט את דמותה של מדינת הרווחה, הרבה לפני שהיה זה מושג שגור בפי כל. בעולם שהטלטל בין משטרים טוטליטאריים רצחניים (הנאציזם מזה והקומוניזם מזה), משנתו הכלכלית-חברתית של ז'בוטינסקי הייתה מגדלור של איזון, של שפיות ושל קדמה.

כבר במחצית הראשונה של המאה ה-20 ידע ז'בוטינסקי להבחין בין ליברליזם סוציאלי לקפיטליזם דורסני. הוא הבין, שגם כאשר ברצוננו לאפשר חירות מקסימאלית לאינדיבידואל, עלינו להגן עליו בל יידרס בתחרות הפרועה של השוק החופשי. לכן, בבסיס החזון הכלכלי-חברתי שלו הציב ז'בוטינסקי את "חמשת הממ"ים" אותן זכויות שנועדו להגן על האינדיבידואל: הזכות למזון, למעון, למרפא, למורה ולמלבוש. ז'בוטינסקי ראה בחמשת הממ"ים מצפן חברתי ומוסרי ואת חובתה היסודית של המדינה כלפי אזרחיה.

חמשת הממ"ים שהם לב ליבה של המורשת החברתית הרוויזיוניסטית, הם אלה המתנוססים היום על דגלי המחאה. המחאה החברתית הנוכחית היא כזאת שהימין הנאמן למורשתו של ז'בוטינסקי מבין אותה ומאמץ אותה אל ליבו. היא מבטאת את התביעה להשיב את דמותה של החברה הישראלית כמדינת רווחה וכחברה צודקת, ובמילותיו של ז'בוטינסקי, היא "תשוקה ליושר חברתי".

לצערי, בעשורים האחרונים נראה שאיבדנו את דרכנו וזנחנו את היסודות האידיאולוגיים מהם ינקנו את השראתנו. אין להתעלם מכך שניהולה של הכלכלה הישראלית ברמת המאקרו נעשה ביד רמה והצעיד את ישראל לשיעורי צמיחה יוצאי דופן ולשיעור אבטלה מהנמוכים בתולדותיה. בעוד שמדינות סביב ספגו פגיעה אנושה במשבר הכלכלי האחרון, ביניהן יוון, ספרד, אירלנד ואף ארה"ב, מדינת ישראל, בזכות העומדים בראשה, צלחה את המשבר ביציבות מעוררת השתאות. ואולם, נדמה שמרוב שיקולי מאקרו לא הבחנו כיצד הפלנו חללים במיקרו. ממשלות ישראל, מימין וגם משמאל, לא המליכו עליהם את היחיד כ"מלך", ואולי אף ראו בו מכשול לצמיחה.

ברור שהמצוקות החברתיות לא נולדו בקדנציה הנוכחית, הן פרי באושים של הזנחה של שנים. כך עם מעמדו המתדרדר של המגזר הציבורי, כך עם בועת הנדל"ן, כך עם פני החינוך, וכך עם מחירי הצריכה. ואולם, לפתחן של הממשלה והכנסת מונחת ההזדמנות לתקן את הדרוש תיקון, ולהביא את המשברים הנוכחיים לידי פתרון. עלינו לאפשר לממשלה הנוכחית להמשיך בעבודתה המאומצת והנמרצת למען רווחתו של הציבור כולו.

בימים אלה של תסיסה חברתית עלינו לזכור כי לצד הזכות הקדושה של המחאה, למשחק הדמוקרטי כללים קדושים משלו. עלינו לוודא שהמחאה הנוכחית לא תגלוש לפסים של הרס וחורבן שכן אבוי לנו, אם האנרכיה תחליף את הדמוקרטיה.

תלמידיו של ז'בוטינסקי, היושבים היום במפלגות הקואליציה והאופוזיציה כאחד, אינם צריכים לצאת מעורם כדי להיענות לאתגר הכלכלי-חברתי הנכון להם, אלא לשוב הביתה, לבית מדרשו של ז'בוטינסקי.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית