חמישי, 23 ינואר 2014 19:32

דברים בנושא התלהמות מימין ומשמאל


התלהמות לא עולה כסף 

הכנסת ה-17

אתמול בבוקר, כשקראתי, כדרכי, את עמודי המאמרים ב"הארץ", מצאתי את עצמי בודק, שוב ושוב, שאלו הם אכן עמודי הדעות ב"הארץ" ולא ב"מקור ראשון", ושהשנה היא 2008 ולא 1968. בראש העמוד הימני קרא יואל מרקוס לחטוף "להם אנשים ברמות שיקפיצו אותם לשמים", ו"להביא אותם למצב שהם ישחקו לפי הכללים שלנו". ואילו בעמוד השמאלי קרא אמיר אורן לישראל "להכריז כי תפגע, ללא הרף, בכל שרשרת הפיקוד של הארגונים החוטפים". לקרוא ולא להאמין.

גם פוליטיקאי ימני ותיק, שאחת ההנאות הבודדות שנותרו לו היא הזכות לומר "אמרנו לכם", לא זוכה בכל יום לשמוע קריאות מתלהמות כל-כך, ועוד מעל דפי "הארץ". נקל לשער מה היה חוטף ביבי נתניהו על הראש, לו העז להעלות על דל שפתיו הצעה דומה.

קריאות מתלהמות מסוג זה, היו חלק מדרך הייסורין שבה הובילה הממשלה את המשפחות. באווירה כזו, גם אני כחבר ממשלה, לא הייתי יכול לדחות את העסקה, מפני צערן של המשפחות.

אולם, הקריאות המתלהמות הללו עתידות, אגב, להתגבר לאחר שתושלם עסקת השבויים עם חיזבאללה ושבשבת מצב הרוח הציבורי תשנה את כיוונה, לנוכח המראות מהחגיגות שנאסרללה, הבקי כל-כך בחולשת הדעת הישראלית, יארגן בבירות. פוליטיקאים כמוני, שלא היו יכולים לעמוד בלחץ והעיתונאים שניהלו את הקמפיין יתחרו ביניהם בהכרזות על כך ש"בפעם הבאה – נראה להם", וכולם יישמעו בדיוק כפי שנשמעו בפעם הקודמת, כאשר שיחררנו מאות אסירים תמורה שלוש גופות וסוחר סמים. הישראלי ירגיש, שוב, ש"יצא פראייר", והוא הרי הכי שונא לצאת פראייר.

הקריאות המתלהמות הללו – מעבר לעובדה שהן מזכירות במידה מטרידה את סוג הקריאות הזכור לנו מ"קול הרעם מקהיר" – הן, בסופו של דבר, כפי שאויבינו מבינים היטב, חסרות כל כיסוי.
 

אין להן כיסוי, וכל מתכנני החטיפות יכולים להירגע, כי שום רמטכ"ל, במציאות הישראלית של 2008, לא יעז להורות על חטיפת-נגד של בכירי חיזבאללה או חמאס, נוסח חטיפת עובייד ודיראני, או חטיפת הקצינים הסורים ב-1972 (ע"י כוח סיירת מטכ"ל בפיקודו של יוני נתניהו). ישראל, כפי שיודע זאת כל מחבל מתחיל, מציעה לו, מלבד הזכות להגיע לתואר אקדמי בכלא (כפי שיוכל סמיר קונטאר לספר לחבר'ה בביירות) גם מערך משומן היטב של גורמים (חלקם ממומנים על ידי גורמי חוץ) הנאבקים נגד זכותה של ישראל להילחם בטרור ופועלים להגביל את המלחמה בטרור לכלים המתאימים, לכל היותר, למאבקה של משטרה בפשיעה פלילית, והכל בסיוע מערכת המשפט הישראלית.

במדינה שבה שר מאיים בתקיפת איראן (ומקפיץ את מחיר הנפט בעולם); במדינה שבה ראש ממשלה מבטיח, עם צאתו למלחמה, כי "יחזיר את הבנים הביתה" (בשעה שהוא יודע כי כבר נהרגו); במדינה שבה שר הביטחון ושרת החוץ מכריזים שעל ראש הממשלה להתפטר (אך לא חולמים לעזוב את ממשלתו); במדינה בה רפורמת מיליארדים במיסוי מוכרזת ומבוטלת תוך שבוע, סתם כך; במדינה שבה אף אחד כבר אינו לוקח ברצינות שום דבר – איש הרי לא יזקוף לחובתו של פובליציסט את הקריאה לחטוף מנהיגי מחבלים או לחסלם, ביום בו ייהרגו חיילים, או אזרחים פלשתינים, במבצע כזה. וזאת, למרות שזו מדינה שבה לפובליציסטים, לטוקבקיסטים ולשבשבת מצב הרוח הציבורי – יש השפעה רבה פי כמה על מקבלי ההחלטות, מזו של אנשי המקצוע, מהשב"כ ומהמוסד למשל.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית