ראשון, 02 פברואר 2014 00:00

דברים בנושא תקציב המדינה


והפרט, מה יהא עליו?

הכנסת ה-17, פורסם בעיתונות 


לפני ימים ספורים פגשנו, אנכי ומספר חברי כנסת, קבוצת תלמידים מהעיר שדרות ומהקיבוצים באזור. במפגש שרר שקט משונה. ראינו על פניהם את אשר בלבם. גם מי שלא ניחן ברגישות יתרה, לא יכול היה להתעלם מן המצוקה הנפשית המלווה אותם.

במפגש הזה, עמדנו מול הפרט. מול ילדה בת 10 תושבת שדרות שמספרת על טיל שפספס במעט את ביתה. מול נער בן 15 מקיבוץ סמוך שתהה כיצד אפשר לגשת לבגרות כשטילים נוחתים בחצר בית הספר. האזנו למצוקה האופפת. הקשבנו לחוויותיהם, למשאלות הלב שלהם ולצרכיהם הדחופים. חשנו במעט עד כמה קשה בימים אלו, להיות ילד או נערה בישוב הגובל עם רצועת עזה.

המפגש הזה המחיש עבורי, את צריבתו של הפער המלווה אותנו כחברה. פער אשר מופיע בכמה מזירות חיינו. הוא צועד עמנו גם בביטחון וגם בכלכלה וחברה. זהו הפער בין המיקרו ובין המקרו.

איני מעוניין להיכנס לסערת הדיון סביב הנסיגה מחבל עזה. ברצוני רק להסב את המבט אל הפער הזועק לשמיים. מן העבר האחד, נשמעת הטענה שהנסיגה היוותה תרומה מכרעת לחוסנה הביטחוני של המדינה. כך המקרו. ומן העבר השני, בא המיקרו, בא הפרט הסובל, ומבכה על הטילים שנופלים על ראשו. אכן רב המרחק בין שתי הפרספקטיבות.

הימים הללו, ימי הגשת תקציב המדינה 2007. וחוויה זו, של הפער הצורב, אך משתלבת במנגינת התקציב - מנגינה שהחלה עוד בימים בהם השלטון היה נתון בידי מפלגה אחרת.


זכורני, שהסוגיה עלתה עוד בהיותי שר בממשלה של מדינה השוקעת במשבר כלכלי. כיצד נושיע את כלכלת ישראל, מבלי להביא לפגיעה באזרחי ישראל? כבר אז חשנו כי דאגה למקרו, עלולה להוביל לקורבנות במיקרו. חכמי האוצר אמרו לנו באותה עת שני דברים. האחד - אין ברירה, חייבים לקצץ. שאם לא כן, תגיע מדינת ישראל לפשיטת רגל. והאחר – אל תדאגו, המהלך ייעשה בביקורתיות ובמהירות הבזק, ועוד נגיע למצב בו גם חסרי ישע ייוושעו בעקבותיו. עצת פקידי האוצר בחלקה הראשון היתה נכונה. לגבי החלק השני פקפקנו מאד. הסוף ידוע: כלכלת ישראל אמנם ניצלה, אך במחיר פערים בלתי נסלחים בחברה הישראלית. כאשר מעבר למחיר החברתי, שילמה מפלגת השלטון גם מחיר פוליטי ביום הבוחר.

לפנינו תקציב אשר יכול ליהנות מפירות הצמיחה. לזכותו עומדת היכולת לבטל את הפער בין המיקרו למקרו – פער שהיה נחלתם של הצעות התקציב בשנים האחרונות. תקציב זה, בכוחו להשיב את המיקוד על המיקרו, על הקשיש והחולה, על הנזקק וחסר הישע.

למרות עובדת המלחמה, קיימות רזרבות תקציביות פרי התנופה הכלכלית של השנים האחרונות. באמצעות אלו, ניתן לשים דגש על אותם הדברים שהזנחנו ומחובתנו לדאוג לשיקומם. המלחמה האחרונה המחישה עד כמה חוסן כלכלי כרוך היה בחוסן חברתי. חסרי הישע בקו העימות הגיעו למצב שאינם יכולים עוד. בחייהם נתערבבה המצוקה הכלכלית עם הסכנה הביטחונית - והכריעה אותם ארצה.

כבר נאמר, כי חברה המתעלמת מן הנזקקים שבתוכה – אינה ראויה להיקרא 'חברה'. אם לא נסיט את המוקד מן המקרו אל המיקרו, אם לא נעשה הכל לצמצם המרחק בין הישגי המקרו ודלות המיקרו – האם נהיה ראויים להיקרא 'חברה'?!

 

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית