רביעי, 05 פברואר 2014 00:00

דברים על המערכת הפוליטית לאור המחאה החברתית


נאום יו"ר הכנסת לפתיחת מושב תשע"ב

מליאת הכנסת, הכנסת ה-18, 31.10.2011


מכובדיי. בחדשים האחרונים זכתה החברה הישראלית לרגעים נדירים של התרוממות הרוח. לרגעים נדירים בהם אומה, חופשית ועצמאית, נושמת יחד, כגוף אחד.

בימים האלה קם הריבון ממיטת חוליו ושטף את הרחובות ואת הכיכרות בתביעה לשינוי; בימים האלה קם העם על רגליו כשבפיו הבשורה שמעתה זה "אנחנו" ולא רק "אני"; בימים האלה, שב בן אובד לחיק אמו, שב בן אובד לחיק עמו.

שובך גלעד, נתפס עבור רבים בתוכנו כנס שארע לנו. בבחינת אדם אשר הצליח לשוב מן המתים. עם שובך לחיק משפחתך ולחיק עמך אנו מתפללים כי מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב (סלה), לאורך ימים ושנים.

אכן. החודשים האחרונים הפיחו בנו רוח חדשה. בעורקנו זרם רגש ציוני גאה, רגש עמוק של ערבות הדדית שעיניים זרות לא יתפסוה. הם השילו מאתנו שכבות של ציניות מאוסה, שכבות של עייפות ואדישות. והדבר קרה, רגע לפני שכבר השלמנו בעצב עם הבינוניות וחוסר ההשראה; רגע לפני שההשלמה הגלויה עם חוסר הצדק כבר השתלטה על השיח הציבורי שלנו.

תחת מסך הערפל של הסכסוך המדיני לא הבחנו עד כמה הפכנו למסוכסכים עם עצמנו. אבל בקיץ הזה, עסקנו בסכסוך שהעמיק בינינו לבין עצמנו: בין אזרחי ישראל לבין נבחריהם; בין הישראלים לבין דמותה של החברה הישראלית. הקיץ הזה ירשם בתולדותינו כקיץ שבו נאבקה החברה הישראלית על דמותה ועל נשמתה.

החודשים האחרונים מפריכים את ההנחה שפשטה בנו שמא הגענו לעידן של "קץ הָאִידֵאוֹלוֹגְיוֹת". הם מוכיחים כי לא גועה בנו החתירה לצדק; הם מוכיחים כי לא ויתרנו על הצורך לחלום ועל הצורך בחזון.

וכן. מותר לעזוב לרגע את הציניות; מותר להניח לחשדנות הפוליטית, לחיפוש הקדחתני אחר האינטרסים ואחר המושכים בחוטים. בשעתה היפה של מדינת ישראל מתר להתרגש. כדאי להתרגש.

חברי הכנסת. לצד ההתרגשות קשה היום שלא להבחין כי המחאה החברתית חשפה את הכנסת במערומיה. הדרישה לסדר יום חברתי חדש לא יצאה מהכנסת ה 18, (לא במושב הראשון, ולא בשני); חלופות לסדר יום חדש לא נוסחו בכנסת הזאת (לא במושב השני, וגם לא בשלישי); וספק רב אם לקולות המחאה יש נציגות ברורה כאן, בכנסת, (גם בפתח המושב הרביעי).

ואם כך, מה הפלא שכיכר השוק או שדרות רוטשילד החליפו את הכנסת? המחאה החברתית תפסה את הכנסת לא מוכנה- ולא במקרה. הכנסת נתפסה לא מוכנה משום שהיא עדיין תקועה בויכוח עקר ומלאכותי אודות הקו הירוק. הכנסת נתפסה לא מוכנה משום שהמפלגות הגדולות בה, בקואליציה ובאופוזיציה, הן (בפועל) חלק ממפלגת מרכז אחת גדולה. היא נתפסה לא מוכנה משום שהדיון של "הרחוב הישראלי" - זה החברתי, זה הערכי - נמצא שנות אור לפניה.

אם נודה על האמת, הויכוח בין הקואליציה והאופוזיציה בנושא המדיני בטחוני כבר נגמר מזמן בעוד שהויכוח בנושא הכלכלי-חברתי עדיין לא התחיל. הבית הזה, (אשר בדיון ובויכוח יסודו), סובל מהיעדר קווי מחלוקת מהותיים; קווי מחלוקת, המבחינים אופוזיציה מקואליציה, ובפרט, בכל הנוגע למדיניות חברתית ואזרחית.

מציאות פוליטית כזאת: של היעדר ויכוח, של היעדר חלופות בנושאים המעסיקים את הציבור היא מסוכנת. היא חוטאת לדמוקרטיה, היא חוטאת לתפקיד הכנסת, ובעיקר חוטאת לבוחר הנאלץ לבחור: במה לא ואת מי לא, או בכלל לא.

רבותיי. המחאה החברתית איננה דורשת מאתנו רק לבחור צד - אלא בראש ובראשונה ליצור צדדים שונים לויכוח. המחאה החברתית אינה דורשת מאתנו לערוך חשבון נפש אישי - כפי שהיא מכריחה אותנו לחשבון נפש מפלגתי ובפרט של המפלגות הגדולות.

המוחים אינם דורשים את ראשו של פוליטיקאי כזה או אחר; הם דורשים את זהותה המגובשת של כל מפלגה. הם דורשים שכל מפלגה תואיל בטובה להתפנות ולגבש לה אג'נדה עקבית וברורה. בעיניו של הישראלי החדש כבר לא ניתן לזרות חול מדיני-בטחוני. הישראלי החדש מתוחכם יותר, מבין יותר, וחש אחריות יותר מבעבר, גם לגורל החברה כולה.

במושב הקרוב ידרוש הישראלי החדש ממפלגות הבית הזה עמדה ברורה: בנוגע לעמדותיהן בתחומי חינוך ורווחה; בתחומי הבריאות והתעסוקה; בנוגע לחוב הלאומי ולמסגרת התקציב; בנוגע למערכת המס ולטיפול בריכוזיות במשק; בנוגע לדיור וליוקר המחיה; וביחס לטיפול בחסרי הישע שבתוכנו. בכל אותם נושאים בוערים שהוזנחו בידי המפלגות הגדולות בשם ההתמכרות לוויכוחים קוסמטיים בסוגיה המדינית ביטחונית.

מכובדיי. אני מאמין כי תפקידו של השלטון הוא לנווט את בוחריו. ואולם, הקיץ הזה המחיש כי לעתים העם הוא שנדרש לנווט את נבחריו. אך בל נטעה, דמוקרטיה ישירה, (כזאת המתיימרת להחליף את הכנסת בכיכר השוק), איננה מתכון להצלחה לאורך זמן. היא אולי מתכון לשינוי מבורך בהלכי רוח אבל לא לשינוי מעמיק במדיניות. עלינו לזכור כי צדק חברתי לא ייכון אלא באמצעות הבית הזה.

התביעה לצדק חברתי תובעת מהריבון, מהעם, גם אחריות פוליטית. היא תובעת ממנו את החתירה למערכת פוליטית בוגרת וגושית; היא תובעת ממנו את הצורך לקחת חלק, להתפקד ולעצב במו ידיו את הרכב המפלגות הגדולות. האחריות לסדר היום החדש של מדינת ישראל איננה רק בעוד מפגן כוח אזרחי - כי אם בערבות ממשית לאיכותה של המערכת הפוליטית בישראל ולמידת האמון בה.

לצערי, על אלה שיצאו לרחובות נמנים רבים שבחרו להדיר את רגליהם מהזירה הפוליטית, מהמפלגות ומהקלפיות. אל לנו לשכוח כי החוזה בין הציבור לנבחריו במערכת הדמוקרטית הוא בעל שני צדדים. כאשר פני הכנסת אינם כפני העם - אין העם רשאי להתנער מאחריותו לכך. כאשר התחושה היא כי החוזה הזה, בין הכנסת לציבור, מופר- אין הצבור פטור מלשאול את עצמו: מה חלקו בכך. האם בחר בכובד ראש את נציגיו? האם נתן את קולו למפלגה בעלת אג'נדה ברורה ושקופה?

יוזמות חברתיות, כדוגמת הצעת חוק יסוד זכויות חברתיות, (של ח"כ חיים אורון (ג'ומס)), כבר עלו בכנסת בעבר אך לא היו מפלגות גדולות וחזקות שידברו בשמן. על הציבור הישראלי לזכור כי ללא מפלגות גדולות וחזקות שבכוחן להגדיר ולהוציא לפועל סדר יום חדש- לא יהיה סדר יום חדש.

חברי הכנסת. לצערי, הציבור כבר מספיד את הכנסת הנוכחית ואינו רואה בה עוד מנוף לשנוי חברתי. ואולם, בכך הציבור טועה.


שינוי בסדר היום החברתי יתחיל מכאן: ממליאת הכנסת, מוועדות הכנסת וממפלגות הבית הזה. מכאן, ורק מכאן. אני מקווה שנוכחותם של ראשי המחאה כאן באולם נעוצה בהבנה הזאת. רק כך נוכל להבטיח שהרוח החדשה של הישראלים החדשים לא תהפוך לרוח עכורה של החמצה.

רק בשילוב ידיים של העם והכנסת, רק בחשבון נפש אמיתי של המפלגות הגדולות, רק כך, נוכל להבטיח סדר יום חברתי חדש.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית