חמישי, 30 ינואר 2014 00:00

דברים בנושא השמדת עם הארמני


ומה עם הג'נוסייד הפרטי שלנו?

הכנסת ה-17.

אמש, תיקנה הכנסת את כבודה, כאשר שבה מעמדתה הקודמת, והכריעה שיש לדון בשאלת ההכרה וההתייחסות לג'נוסייד הארמני.

רק לפני כשנה, דחתה מליאת הכנסת את ההצעה לדון באותו רצח עם נשכח שהתחולל במלחמת העולם הראשונה, ואשר במהלכו הושמד כמעט שליש מהעם הארמני על ידי הטורקים. רבים מהמתנגדים להצעה אז, ובראשם משרד החוץ, נימקו את התנגדותם בריאליזם מדיני קר שלפיו עדיף לנו, היהודים, שלא להכניס ראשנו לנושא כה טעון שעומד בין הטורקים ובין הארמנים, מה גם שהתרחש כמעט לפני מאה שנים, ועלול לגרור מתיחות ביחסים הדיפלומטיים עם טורקיה עד כדי פגיעה באינטרסים של מדינת ישראל. גם אמש, דבק משרד החוץ בעמדתו זו, שוב בנימוק, שהדבר יעיב על יחסי החוץ עם טורקיה.

אין חולק, שיחסי החוץ של ישראל ראוי ונחוץ שינווטו בשיקול דעת ובשום-שכל, כחלק מחיזוקו וקידומו של האינטרס ישראלי. אין חולק, שיחסים דיפלומטיים מחייבים מדינה לא פעם גם לוותר ולסגת אחור, כאשר הדבר אינו רצוי במאזן עלות ותועלת. ואולם, השאלה עד היכן? האם יכולה מדינת ישראל לוותר על התשתית המוסרית לקיומה, שזועקת נגד כל פעולה של השמדת עם? האם צריכה מדינת ישראל - למען קשריה החיוניים או יחסיה עם ידידה כזו אחרת - לתת יד להכחשתו של ג'נוסייד? הכיצד יוכל העם היהודי, שמקרבו יצאה התנועה הלאומית-ציונית- שלא הייתה במאות האחרונות תנועה מוסרית כמותה במטרותיה - לשכוח ולא לזכור גם אסונות שהתרחשו, ועדיין מתרחשים, על עמים אחרים?

מדינת ישראל היא מצבת עולם של 'לזכור ולא לשכוח'. השואה הנוראה שנפלה על עמנו צרבה בנו, לצד הטרגדיה הלאומית, גם את ההזדהות, את הרגישות והזעקה לגבי אסונות שפקדו עמים אחרים, אף אם הדבר כרוך במבוכה, ואפילו במחיר דיפלומטי מסוים. ביחס לג'נוסייד הארמני, הדיון שתקיים הכנסת בשאלת הכרתו כרצח עם, מבטא יותר הזדהות ושותפות עם הטרגדיה האתנית והאנושית, מאשר אצבע מאשימה. אין הכנסת מבקשת להטיל קלון בטורקיה המודרנית, אלא להתנהג כיהודים, שאינם יכולים לשאת את משפט ההיסטוריה. לא נוכל, בשם תבונה מדינית או פוליטית, להחניק ערכים אנושיים כה מהותיים, שנוגעים בשורש קיומנו הטרגי.

עקרון זה, עמד ביסוד אחת מהחלטותיו הראשונות של מנחם בגין כראש ממשלה ב-1977, לקלוט את מאות פליטים ויאטנמים שנמלטו ממרחץ הדמים בארצם, ולספק להם קורת גג. בגין בשעתו, בהשראת הג'נוסייד הפרטי שלנו, העדיף את הצו ההומאני על פני אי אלו השלכות מדיניות, שבהכרח היו כרוכים בכך. כיום, מונחת לפתחנו אותה התחבטות קשה, ביחס לפליטים הסודנים שמתדפקים על גבולנו הדרומי, כאשר על כף המאזניים, אמנם לא שיקולים מדיניים או פוליטיים, אך בוודאי השלכות חברתיות וביטחוניות כבדות משקל. גם ביחס לבעיה הסודנית אני סבור, שחלה על מדינת ישראל, חובה יהודית, מוסרית ואנושית, להיות חלק ממשימה כלל אזורית או בין-מדינתית, שתספק לפליטים הללו קורת גג ותנאי מחיה עד יעבור זעם.

אם נשתמט מלהוביל את המסר היהודי, הערכי והחינוכי הזה, לא נוכל לתבוע מן העולם לזכור ולהכיר בשואה הפרטית שלנו. מי שיתכחש לאסונה של אחת מאומות העולם, סופו שהעולם יתכחש לאסונו שלו.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית