רביעי, 06 מרס 2013 00:00

דברים בנושא יהונתן פולארד

 

דברי היו"ר בדיון מיוחד בנושא יהונתן פולארד

מליאת הכנסת, הכנסת ה-19, 6.03.2013



כבר שנים רבות, אפשר לומר שנות דור, נמק בכלאו אחינו, יהונתן.

מאז נגזר דינו למאסר עולם, כבר הספיקו חומות רבות ליפול בעולם. עמים יצאו מעול כיבוש, אוכלוסיות שלמות שוחררו לחופשי, שבויים וחטופים שבו לביתם, ורק חומותיו של בית הכלא הפדראלי, המקום בו מוחזק אחינו יהונתן – עומדות בצורות כבעבר.

כשנחשף יהונתן, אז בשנת 85', הסתרנו אותו בבושה. העם בישראל, ממשלת ישראל ומדינת ישראל דחקו אותו מסדר היום הציבורי והתכחשו אליו. את הקולות המעטים שקראו אז לפעול, השתיקו בכך שיש כתם של בגידה, של מעילה באמון, על הדגל הכחול לבן שלנו, ולכן, טוב להחריש. חשבנו, שכך נעזור לו; חשבנו שאם נפעל "מאחורי הקלעים", בשקט ובתבונה, ניתן יהיה להביא לשיקום האמון בין ישראל לארצות הברית. חשבנו שהשתיקה וההבלגה יובילו לפריצת דרך, שתביא לשחרורו של יהונתן. אבל לאט לאט, הבינו כולם, הציבור בישראל ונבחריו, שהפעולה השקטה לא תעזור. שיש צורך לפעול באפן גלוי ודחוף למען שחרורו של יהונתן.

מכובדי, היום עלינו להכות על חטא. כמו אחי יוסף בשעתם, גם אנחנו צריכים להכות על חטא, חטא מכירת אחינו יהונתן. כמו אחי יוסף, אנו אומרים היום לעצמנו, החברה הישראלית אומרת לעצמה: "אבל אשמים אנחנו", על אחינו-בשרנו, יהונתן, "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, ולא שמענו".

אינני מעלה על דעתי שאיחרנו את המועד. לאחר שהכירה מדינת ישראל ביהונתן, ניסו ממשלות ישראל לדורותיהן להביא לשחרורו- אך לשווא. מזה עשרים ושש שנים שארצות הברית נוהגת ביהונתן, ובמדינת ישראל (בעניין זה), במידת הדין. וארצות הברית ידועה  ב"מידת הדין" שלה.

כאשר הלך לעולמו אביו של יהונתן. יהונתן לא הרשה לסעוד את אביו על מיטת חוליו. חשבתי לתומי, שעם פטירתו יתירו ליהונתן ללוות אותו, כחסד אחרון לאב קשיש. יחד עם חברי כנסת נוספים, פנינו אז לסגן נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, בבקשה לאפשר לפולארד לצעוד אחר מיטת אביו, בדרכו האחרונה.

לא בקשנו שישחררו אותו, לא דרשנו הטבות או הקלות, אלא מחווה אנושית, ממדינה אחות, ממדינה ידידותית. אך שוב, תקוותינו היו לשווא. חומות הכלא הפדראלי אינן נפתחות, ולו לרגע, ולבנו, כאן בישראל, נמלא בכעס, תסכול ואכזבה.

מכובדי, ישנם חילוקי דעות בינינו לבין האמריקנים, ואין בכך פגם. אלו מחלוקות בין ידידים, חלקן - אפילו לשם שמים, ואנחנו חיים, שתי האומות, בצל המחלוקת. ואולם, יונתן פולארד, איננו יכול להיחשב מחלוקת שניתן לחיות עמה. על האמריקנים לדעת, שזו כבר איננה מידת הדין, שכן, גם במידת הדין ישנה מידתיות.

ידוע ומוסכם גם על בכירים בממשל האמריקני, שיהונתן נענש מעל ומעבר לענישה המקובלת, ושילם על שליחותו למען מדינת ישראל במחיר חייו המבוזבזים. גורלו של יהונתן פולארד הוא כתם, המעיב היום על יחסי ישראל ארצות-הברית. בעיני רבים בישראל, יהונתן פולרד נחשב כאסיר ציון ממש.

מכובדי, דווקא לקראת ביקורו של הנשיא אובמה, עלינו לזכור כי שמו של יהונתן עלה לא פעם כ"קלף" מיקוח ששומרת ארצות הברית, לקידום המשא ומתן המדיני בין ישראל והפלסטינים. כך ששחרורו יהיה בבחינת "מחווה", בתמורה לוויתור על שטחי מולדת. אנו אמנם מצפים בכל מאודנו לשובו של יהונתן, אולם, אל לאיש להשתמש בו כמשקל נגד לארץ ישראל. שחרורו של פולארד הוא נושא נפרד ועצמאי בתוך מערכת יחסינו עם האמריקנים, ועלינו להמשיך ולתבוע את שחרורו ללא הרף.

יהונתן צריך לשוב לעמו ולארצו: בזכות - ולא בחסד; בדין - ולא כמחווה של רצון טוב.

המצב המדיני והזירה הבינלאומית. תגיות: יהונתן, פולארד, ארצות הברית, ארה"ב, אסיר ציון, כלא, אמריקה.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית