שני, 27 ינואר 2014 00:00

דברים על יחסי ישראל אירופה

 

דברי יו"ר הכנסת למשלחת EFI

הכנסת ה-18, 7.2.2011 

 

 

מכובדיי.

 

ידידי ישראל ומוקיריה ברוכים אתם בבואכם למשכנה של הדמוקרטיה הישראלית, בבירת ישראל ירושלים. 

 

התכנסות זו משמשת ביטוי רב עוצמה לברית התרבותית והערכית אשר כרותה בין מדינת ישראל למדינות אירופה. הדיון המשותף והפתוח שנערך היום אתכם הוא עדות לקיומם של קשרי אמון הדדיים ועמוקים המהווים תנאי הכרחי לכל מערכת של ידידות ושותפות אמת. לצד המכנים המשותפים המפגש הזה הוא נדבך נוסף בבנייתו של גשר: גשר בין יבשות ובין מסורות פרלמנטאריות; גשר בין תפיסות ורעיונות. גשר, שבנייתו חיונית כדי לבסס למידה הדדית הבנה ובקרת בונה, בין רעים שוחרי דמוקרטיה, משני צידיו של הים התיכון. 

 

מכובדיי.

 

השבועות האחרונים עומדים בסימן של תסיסה פוליטית ומפנה במזרח התיכון ובאזור כולו.

מתוניסיה ועד מצרים, מלבנון ועד סודן: קשה ושמא מפחיד לקבוע כיצד ייראו פניו של "המזרח התיכון החדש". קשה לומר כרגע אם האנושות עשתה צעד נוסף לכיוון אחיזתה של השיטה הדמוקרטית- ליברלית או שמא חלילה, פנינו להתנגשות נוספת וכואבת  בין העולם החופשי ובין הפונדמנטליזם המוסלמי.

 

כולנו מייחלים ששעת המבחן הזאת תניב פרות דמוקרטיים ממשיים ההולמים את הכמיהה ואת התביעה האנושית לחירות. עם זאת, כולנו יראים היום שמא שעת המבחן הזאת תשמש שוב, כפי ששימשה ב- 79' באיראן  כר לצמיחתם של משטרים רצחניים ומדכאים, השמים ללעג ולבוז את תקוותם של האזרחים לחירות. נותר לנו אפוא לקוות שחילופי השלטון האחרונים בלבנון אינם נבואת זעם של "מזרח תיכון חדש" רדיקלי יותר ומסוכן יותר שאיננו מייחלים לו. כבר היום, מדינת ישראל ממוקמת בלבו של מאבק עולמי אידיאולוגי עמוק בין הליברליזם לפונדמנטליזם: בין עזה לתל אביב מפרידות שעתיים ואלפי שנות אור. ככל שמדינת ישראל מתחפרת בבדידות דמוקרטית מזהרת במזרח תיכון מוסלמי וקנאי כך מעמיקה והולכת שותפות הגורל שלה עם מדינות אירופה; כך- קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית, דווקא כאן הופך לנכס אסטרטגי חיוני לעולם החופשי כולו.

 

מכובדיי.

 

אין עוד ספק היום שקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית חזקה ויציבה הוא אינטרס משותף של הדמוקרטיות בעולם כולו.

 

אולם, ככל שהאמת הזאת הופכת פשוטה וברורה יותר כך גם הופכים הניסיונות להפריך אותה מצד גורמים אסלאמיים וארגוני שמאל רדיקליים לשיטתיים יותר, למתוחכמים יותר, ושפלים יותר. כך אנו עדים היום לטרור הסברתי העושה שימוש עיקש ועקבי בטרמינולוגיה "אנטי ציונית" ו"אנטי ישראלית" להבדיל מטרמינולוגיה אנטישמית "רגילה"; טרור המתמקד בניסיון לשרש את זכות הקיום של המפעל הציוני ומדינת ישראל.

 

אנו מוצאים היום את החבירה המשונה שבין אחמדינג'אד מחד, לאינטלקטואלים שמאלניים-רדיקליים מאידך, אשר מאוחדים בניסיון להעביר לעולם מסר משותף: לפיו, המפעל הציוני- נכשל. לפיו המפעל הציוני, בדמותה של מדינת ישראל, הפך מפעל של פונדמנטליזם יהודי  במקרה הטוב ולמפלצת פשיסטית, גזענית ורצחנית- במקרה הרע. כך מנסים לשווק לכל מי שרק מוכן לשמוע מסר פשוט קליט ולכאורה די משכנע: הסיבה לכישלונו של המפעל הציוני ולפגם המוסרי האימננטי שבו היא הפרדוכס שבעצם הגדרתו: מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית. שהרי לכאורה מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית נידונה ממילא להעדיף את זהותה היהודית על פני אופייה הדמוקרטי; היא נידונה ממילא לכאורה לנהוג בגזענות,  בדיכוי ובאלימות כלפי המיעוטים הלא יהודים שבקרבה. הרי מדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, ממילא איננה "נכס אסטרטגי" במזרח התיכון כי אם מדינה רומסת זכויות אדם הפועלת בחסותו של מצג שווא של דמוקרטיה מתקדמת. כך לשיטתם. אכן, בשם טיעונים מוסריים וערכיים לכאורה מקימה עלינו אותה "הקואליציה הזדונית" חזית עולמית חדשה ואיומה שבשורתה מהדהדת מאיראן ועד לקמפוסים בטורונטו.

 

חזית של מדינות וארגונים שנפלו שבי בידי אותה רטוריקה פשטנית. חזית, הדורשת היום ממדינת ישראל לבחור האם היא "יותר דמוקרטית" או "יותר יהודית": לבחור בין זהותה היהודית לבין זהותה הדמוקרטית. לבחור:  או או.

 

רבותיי, הטרמינולוגיה ה"אנטי ציונית" הזו היא המאיימת לעקור את לבו של המפעל הציוני ולמחוק למעשה את מדינת ישראל. בדרישה "לבחור" בין זהותה היהודית של המדינה לבין אופייה הדמוקרטי אשר צוברת לה הד ברחבי העולם, יש מידה רבה של אירוניה ואף טרגדיה. זאת משום שהפתרון הציוני של הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל הוא התשובה לדילמה הזו ממש שכבר עמדה בפני העם היהודי בגלות.

 

הבשורה הציונית הייתה האפשרות ליצור מדינה שבה העם היהודי לא יוכרח לעמוד בפני דילמה שכזאת: בין ערכים של חירות ושוויון במחיר ויתור על הזהות היהודית; או לחילופין, שמירה על הזהות היהודית-  במחיר התכחשות לערכים אוניברסאליים. המסקנה הציונית של הקמת מדינה יהודית ודמוקרטית, איננה רק כורח שנלמד מההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. 

 

מנקודת מבטם שלנו הישראלים: יהדותה של מדינת ישראל, ואופייה הדמוקרטי-  חד הם: שני צידיו של אותו המטבע. מדינת ישראל לא קמה כמדינה דמוקרטית כדי למצוא חן בעיני משפחת העמים; היא איננה שומרת באדיקות קנאית על הערכים הדמוקרטיים מתוך ניסיון לרצות את דעת הקהל העולמית. מרגע שזכתה לעצמאות מדינית חרתה מדינת ישראל על לוח ליבה את הערכים הדמוקרטיים: את ערכי השוויון והחירות רק משום שהיא בשר מבשרו ועצם מעצמיו של העולם החופשי. כבר 62 שנים שהדמוקרטיה הישראלית עומדת בפני טלטלות ומבחנים קשים, מבית ומחוץ: מלחמות, אינתיפאדות, פינוי התיישבויות, ויכולה להם. ספק אם ישנה דמוקרטיה באירופה שעמדה בפני מבחנים מעין אלו. אופייה הייחודי היהודי והדמוקרטי, הוא המכתיב לנו מחויבות אדוקה ובלתי מתפשרת לדמוקרטיה עד כדי אבסורד לעתים.

 

הקמתה של מדינה יהודית ודמוקרטית במזרח התיכון היא מהלך היסטורי; והשמירה על צביון זה היא מבחן היסטורי. עוד כשהייתה בחזקת רעיון התעקשנו על אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל ונמשיך להתעקש ללא פשרות וללא הנחות. אסור שאירופה תהפוך לחזית נוספת. אסור שהיא תהפוך לחזית התובעת מאתנו "לבחור או או" ובכך תצטרף דה פקטו לאלה המבקשים לעקור את נשמתה של מדינת ישראל.

 

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית