שני, 03 פברואר 2014 00:00

דברים לזכרו של הרצל

 

ישיבת מליאה מיוחדת לזכר בנימין זאב הרצל

מליאת הכנסת, הכנסת ה-18, 16.05.2011


אנחנו מקדישים היום דיון מיוחד לכבודו של חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל.

מעט מאוד מבדיל בין ההוזה לחוזה, כחסרונו של מקף קטן. אבל המקף הזה הוא עולם ומלואו. כה קטן הוא המרחק בין ההוזה לחוזה, עד שרבו קטני האמונה שלעגו לכל ניסיון של העם היהודי לקחת את גורלו בידיו. אבל הרצל האמין וידע שיש סיכוי שחלומו יקרום עור וגידים.

הרצל לא היה רק חוזה. הרצל היה גם מדינאי- אמן הפוליטיקה; המדינאי הראשון של מדינת היהודים. הרצל היה מדינאי של עם ללא מדינה; שר חוץ ללא מיניסטריון;  נציגו של הקונגרס הציוני בארמונותיהם של שרים ושל לורדים, של מלכים וסולטאנים. הרצל הציע מדיניות  לעם בלא מדינה, ונתן בידי העם את הכלים בעזרתם ניתן יהיה לנהל מדיניות בתבונה, בראיית הנולד ובחזון מרחיק לכת.

מאות בשנים היה העם היהודי כלי משחק בידי כוחות מדיניים זרים. לעתים לשבט ולעתים לחסד- עד הופעתו של הרצל, החוזה והמדינאי. "היום אני אומר", כתב הרצל, "אני אנהל עניינים עם אדוני הארץ, כאחד מהם".

אך ברגע מכריע אחד שבו לא הקשיב לחלום הדורות כשל הרצל בהצעת אוגנדה שהעלה בקונגרס השישי, ושם גם היה מקום קבורתה. לשמע ההצעה קמו יהודי מזרח אירופה, אותם היהודים שהיו כלואים בתחום המושב; אותם היהודים ניצולי פרעות קישינב, שלגורלם חשש הרצל יותר מכל - עמדו הם כאיש אחד ויצאו מן האולם. חלקם הכריז צום וישב על הארץ ממרר בבכי,  כאבלי ציון. כיצד ייתכן, שאלו הם, שעם יוותר מרצונו על תקוות אלפי שנים? על כיסופי דורות? יום יום: שחרית, מנחה וערבית פנה העם היהודי לירושלים ואנחנו נפנה לה עורף?!

אני מאמין שהרצל מעולם לא העלה על דעתו לוותר על ציון ועל ירושלים, אפילו לא כפתרון זמני. אני מאמין שגם להרצל עצמו היה ברור שאין ציונות ללא ציון. ולכן משעמד הרצל על משמעותה והשלכותיה של הצעת אוגנדה,  הוא קם ונשבע שבועת אמונים לירושלים. "עד היום נדמה לי" כך כותב ז'בוטינסקי, "כי עוד מצלצל קולו באוזניי כשהוא נשבע לפני כולנו: "אם אשכחך ירושלים" .... "האמנתי לשבועות [אומר ז'בוטינסקי]. כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: 'ככה'. זהו אותו ה'ככה' שהנו תקיף מאלף נימוקים."

הצעת אוגנדה נגנזה, אם כן, לא בגלל שנעדרה ריאליות מדינית אלא משום שלא היה לה בסיס לגיטימי. הרצל משך אותה  כשנוכח לדעת שסוגיה זו אינה ככל ויכוח אחר שניטש בתוך המחנה הציוני ושהציונות לא יכולה להצביע על הצעה לוותר, ולו זמנית, על ירושלים. הרצל חזר בו כאשר הבין שלא תהיה תקווה ותוחלת למדינת היהודים בוויתור על ירושלים. ולמה? "ככה - "שהנו תקיף מאלף נימוקים".

חברי הכנסת. נמצאים אנו על ספה של תקופה רגישה מבחינה מדינית. המזרח התיכון אינו מפסיק להפתיע ולהתחדש מדי יום ואולי כל כמה שעות. רוחות סערה מנשבות באזורנו יחד עם חששות כבדים מאנרכיה, או מצורות כפיה חדשות. ההמון שעלה אתמול ורמס ברגל גסה את גבולותינו, הבהיר לנו נחרצות שאין חפצו בפשרה ובהכרה. מדרום ומצפון כבר נשמע הקול; קול הרואה במתחולל עתה רק ראשית, טעם של התחלה, שהמשכה עוד יבוא. בל נטעה: בשוך האבק ואחר העשן, עלולים לקום על ירושלים, כי הדרך - לדעתם  כבר סלולה, עד הנה.

במציאות מדינית כזו, עלינו להניח את שתי רגלינו על קרקע יציבה אבל גם לאפשר לחזון ולאמונה לדבר מגרוננו. את השיחות עם אויבינו מוטל עלינו לנהל בתבונה ובנחת. עלינו לדעת היטב את "אמנות האפשר" אבל אסור לנו להקל ראש בחלום הדורות. כפי שהבין הרצל: טקטיקה ומדינאות שאינן מחוברות לחזון לא יחזיקו מעמד. ללא ירושלים, כך הבין הרצל, נאבד אנו את זכותנו על המפעל הציוני כולו.

"דברינו (אמר הרצל), אינם נסמכים על שום תוקף מן החוץ ולפיכך כל ערכם אינו בא אלא מתוך העוז הפנימי וטהרת המחשבה. חפצים אנו לדאוג לטובת העם היהודי. רשות היא בידינו, גם חובתנו היא".

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית