רביעי, 12 מאי 2010 00:00

דברים לפתח דיון במליאה לרגל יום ירושלים

 

דברים לפתח דיון במליאה לרגל יום ירושלים

מליאת הכנסת, הכנסת ה-18, 12.05.2010



חברי הכנסת. אנו מציינים היום בדיון מיוחד את יום ירושלים, בסימן פועלו של יקיר העיר, זאב וילנאי, שהיה מגדולי חוקרי ארץ ישראל וירושלים ומגדולי מוקיריה.

נכבדיי. יום ירושלים נקבע בחוק שיצא מהבית הזה כיום חג לאומי. ואולם, היום, אופי החגיגות בירושלים והזהות של הרוקדים ברחובות, מלמדים אותנו כי יום החג הלאומי מזכיר יותר, במתכונתו הנוכחית, יום חג סקטוריאלי.

אם נודה על האמת, ונשתדל ללמוד ממנה דבר או שניים, מרבית האירועים המרכזיים בירושלים נערכים מזה זמן רב בחסותו של ציבור חובשי הכיפות. מן העצרת הנערכת בישיבת מרכז הרב במעמד חשובי הרבנים שבציונות הדתית ועד לריקוד הדגלים המסורתי- מתכבדת ירושלים בעיקר בנוכחותם של אנשי הציונות הדתית ותנועות הנוער שלה.

אשרי הרוקדים, המעלים את ירושלים על ראש שמחתם מדי שנה בשנה. אשרי השמחים בשמחתה, בשנותיה הקשות ובשנותיה היפות. אשרי אוהביה המתמידים באהבתם. אבל, לצד שמחת הרוקדים- נדמה שאנו לא יכולים שלא לשאול, האם זאת הייתה כוונת המחוקק? האם זאת הייתה כוונתנו כאשר רצינו להעלות על נס את ירושלים בירתנו?
היום, קשה שלא לתהות, אם מעגל הרוקדים המצומצם אינו אלא עדות לצניחה כואבת 'במניותיה' של ירושלים בקרב כלל הציבור והחברה בישראל. ירושלים כיום אינה משמשת מוקד הזדהות כלל ישראלי. ירושלים כבר אינה מהווה מקור השראה עבור כלל הציבור. רבותיי, אני חושש שאנו מצויים בעידן פוסט ירושלמי.
אנו מעדיפים לחשוב שהסיבה לכך היא העידן הפוסט מודרני אליו נקלענו. אנו מעדיפים לחשוב, בטעות, שבעידן שבו מילים כמו "ציונות" ו"ערכים" מלוות בחיוך נבוך ומתנצל אין תימה בכך שגם ירושלים, נשכחה מאחור.

חבריי. חוששני שאם נפטור עצמינו באמתלות שכאלה הרי שלא יצאנו ידי חובתנו: לא כאזרחי מדינת ישראל שבירתם ירושלים ובוודאי שלא כיושבי בית המחוקקים.

יהודה עמיחי, מגדולי המשוררים בירושלים, כתב:

"למה ירושלים תמיד שתיים,
של מעלה ושל מטה -
ואני רוצה לחיות, בירושלים של אמצע,
בלי לחבוט את ראשי למעלה - 
ובלי לפצוע את רגלי למטה".
כך כתב.

בעוד שאת כיסופינו לארץ ישראל השכלנו לתרגם מאהבה אידיאית ומופשטת למציאות יום יומית- הרי שאהבתנו לירושלים נותרה, במידה רבה מדיי, אהבה גלותית, אהבה חולמנית לירושלים של מעלה. נדמה, שלאחר המפץ הגדול שהתרחש לנו בשנת 1967, אנו, בהתרגשות ובצפייה שהתנקזו בנו משך אלפיים שנות גלות, שכחנו את ירושלים של מטה.

חטאנו לירושלים. חטאנו לה, בהתמכרות להתפייטות מליצית אודותיה. חטאנו לה, בגעגועים מתמשכים לאיזו 'ציון' רחוקה, בעוד ציון היא מציאות חיה ובועטת, כאן ועכשיו. חטאנו לה בדיונים ללא קץ, אודות גבולותיה וקווי המתאר שלה- ובמיעוט דיונים אודות תוכן וחזון עכשוויים. חטאנו לה בכתיבת המחאות שמעולם לא פדינו. המחאות נוסח: "העיר שחוברה לה יחדיו"- שגם ארבעים ושלוש שנים אחרי, לא חוברה ולא יחדיו. המחאות נוסח: "ירושלים בירתה הנצחית של מדינת ישראל"- שארבעים ושלוש שנים אחרי ספק אם היא באמת בירתה בהווה.

כיצד יכולה ירושלים לשמש מוקד הזדהות רלוונטי כאשר לא ביררנו באופן מעמיק ויסודי את תפקידה ואופייה כבירה בזמן הווה? כיצד יכולה ירושלים להיות מקור השראה לכולם, בעוד היא סובלת מאפליה חמורה בין המגזר הערבי למגזר היהודי? כאשר היא סובלת מחוסר אינטגרציה בין מגזרים? מעוני ומהיעדר מרקם כלכלי בריא?

ירושלים אינה זקוקה לנביאי זעם הממהרים להכריז על חורבנה, וגם לא לנביאים סהרוריים המהלכים ברחובותיה באקסטזה. כאלה וכאלה היו לה מספיק.

ירושלים זקוקה לאלה שמוכנים לבנות בה גשר בין ירושלים של מעלה ושל מטה; לאלה, הנכונים לפדות את התחייבויותינו למען ייסודה של ירושלים של אמצע. ומהי ירושלים של אמצע? ירושלים של אמצע היא עיר המכבדת קודם כל את החיים בה, ורק אחר כך את האבנים. בירושלים של אמצע, המלים הפומפוזיות הופכות לתכנית פעולה. ירושלים  של אמצע היא בירה בה חזון ומציאות נפגשים.

ואמנם, לאחרונה ניכרת התעוררות. מלאכת בנייתה של "ירושלים של אמצע" אינה מיותמת. חבורות צעירים נמרצים, מכוני מחקר, מוסדות פילנתרופיים, והעירייה- בחרו להירתם לאתגר. אולם הגיעה השעה, שגם אנחנו, חברי הכנסת והממשלה, כהנהגה האמונה על יצירת חזון ומדיניות, נחבור אל המגמה הזו. הגיעה השעה שניענה לאתגר ונגדיר את מלאכת בנייתה של "ירושלים של אמצע"- כמשימה לאומית. רק כך, על ידי שילוב כוחות ואמונות, שמאל וימין, יהודים וערבים - נוכל להבטיח, שירושלים אכן תהיה, להלכה ולמעשה, בירתם של הישראלים כולם.

לשנה הבאה בירושלים של אמצע.









Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית