רביעי, 05 פברואר 2014 00:00

דברים לציון יום ירושלים

 

דברי יו"ר הכנסת לציון יום ירושלים

מליאת הכנסת, הכנסת ה- 18, 1.06.2011

היום, אנו מעלים את ירושלים, על ראש שמחתנו.

היום הזה לפני 44 שנים, נענתה העיר לקריאת בניה ופתחה את סגור ליבה ואת שעריה בפנינו. היום הזה, התגשם חלום הדורות ובו אנו חוגגים את נס שובינו לירושלים.

חברי הכנסת. יחסינו עם ירושלים ידעו עליות ומורדות. מסתבר, כי קל יותר לחלום מאשר להגשים את החלום. הרבה יותר רומנטי להתגעגע, מאשר להיפגש. על החלומות נכתבו שירים ועל הגעגועים- נכתבו ספרים, אבל חיי היומיום אבודים הם בעיזבונם ובשגרת יומם.

דומה שיותר מכל, מתקשים אנו להשלים עם המציאות האפורה, עם השגרה היומיומית, עם העובדה שחלום שחרור ירושלים- הוגשם, ועם העובדה שאנחנו כבר כאן. כל עוד חיזרנו אחרי ירושלים, אהבנו אותה מאוד, מסרנו את נפשנו בשבילה- נתנו לה הכול. אך מרגע שירושלים אמרה "הן" - רבות השתנה. לצערי, מאז זכינו בירושלים יש בתוכנו המתנהלים כאילו הוטל עליהם עול, עול כבד מנשוא. רבים בתוכנו, כך נראה, מסוכסכים עם ירושלים, משתוקקים כבר להסיר את העול, לנתק את המוסרות, להיפטר מירושלים, להשליך אותה מאחורי גוום.

ישנם אלו החשים כאילו במרוץ אחר הקדמה, אחרי העבריות והישראליות המתחדשת, ירושלים גוררת אותם אחור. בירושלים, הם נאלצים להתמודד עם עברם- והעבר הזה מכביד. יש כאלו המנסים לצייר את ירושלים כעיר של עבר בלי עתיד. כעיר של מיעוטים, של חרדים וערבים, עיר ללא ישראלים, כביכול.

האם הקושי של חלקנו עם ירושלים התעצם דווקא עם שחרורה? האם התנפצה לנו האשליה עם הגשמת החלום? אני סבור שכן.

לאחר שחרורה של ירושלים, ובעיקר בשני העשורים האחרונים, נוצר ניגוד חריף בעיני הדוגלים בחלוקת העיר, בין החזון של ירושלים כעיר הצדק, כעיר העמים, לבין תחושותינו הלאומיות וזכויותינו על ירושלים הממשית, ירושלים של מטה. הללו לא הצליחו ליישב בין מה שנראה בעיניהם כשני קטבים סותרים, והסתירה הזו, לכאורה, מסגירה את כישלוננו היום. הם אימצו אל לבם את חזונה של ירושלים, אך זנחו אותה. ירושלים החלה להיתפס בעיניהם כמכשול לשלום, כבעיה בלתי פתורה, כתסבוכת בלתי אפשרית. אדריכלים וחוקרים, מומחי מדיניות ואסטרטגים, "מיטב המוחות" עסוקים ב"בעיית ירושלים". כובדה של ירושלים מאיים להכריע לא רק את עצמה אלא את תהליך השלום באזור כולו. לעתים נדמה כאילו חסידי ארץ ישראל הישנה, הטובה והמצומקת אהבו את ירושלים וערגו אליה רק כאשר היא הייתה מחולקת.

ואולם, חטאנו לה גם אנחנו, השמחים בחיבורה מחדש והרוצים באחדותה. היינו עסוקים בגבולות וב"לא ייתכן", ב"לא יקום ולא יהיה", אבל לא דיברנו על מה כן. הבטחנו ירושלים מאוחדת, אבל לא קיימנו. הבטחנו עיר שתחובר יחדיו, אך לא באמת מימשנו. בנינו את עיר דוד, הקמנו את מעלה הזיתים, גאלנו את "החורבה" מחורבנה, אבל מה עשינו למען ראס אל עמוד או ואדי ג'וז? מה עשינו למען חמשת אלפים הילדים המתגוררים במזרחה של ירושלים ואינם מוצאים שום מסגרת חינוכית שתקלוט אותם? מה עשינו למען שירותי הדואר במזרחה של ירושלים שכמעט אינם מתפקדים? ולמאות רחובות שם שכלל לא מסופק בהם פינוי אשפה? עברנו ליד מחנות פליטים בתוככי ירושלים, והתעלמנו מהם. לא שיתפנו אותם ברווחה ובצמיחה הכלכלית שהייתה מנת חלקם של חלקים אחרים בעיר. האם כך נוהגת מדינה ריבונית? האם כך מתנהלת עיר אחת? האם כך נבטיח שירושלים לא תחולק שוב?

אינני רוצה לחטוא בשפתי: אנחנו חוזרים ומדברים על הצורך בהכרה בירושלים כבירת מדינת  ישראל, אך האם אנחנו מכירים בירושלים כבירת ישראל? בל נהיה תמימים או שמא מיתממים. חלוקת ירושלים איננה הפתרון לבעיית ירושלים: חלוקת ירושלים היא בריחה מפתרון רציני ואמיתי לבעיות שסובלת מהן ירושלים. אך אסור לנו להיות חסרי מעש, מתעלמים. ירושלים המאוחדת לא תיבנה אם לא נבנה אותה כעיר אחת, על כל חלקיה. אם לא נאחד אותה למסגרת אורבאנית אחת. אם לא נשקיע במזרחה את  המשאבים המושקעים במערבה.

מכובדיי. השיח הישראלי, נוקב וחריף ככל שיהיה, איננו אדיש לירושלים. לא ניתן להיות אדיש לירושלים. העיסוק המתמיד שלנו בשאלת ירושלים מימין ומשמאל, מוכיח שירושלים, "הזקנה העייפה הזו", רלוונטית, אולי הכי רלוונטית בשיח הישראלי. כל עוד יש מי שמתרחק מירושלים, יש גם מי שמתקרב אליה; ותמיד תמיד יהיו גם כאלה, כמו הצנחנים, שרק בירושלים הם יאפשרו לעצמם להישבר, להזיל דמעה, למרר בבכי ולצאת מאמינים מכותל הדמעות.

לפני מספר שנים מצא אחד מקרובי משפחתי, דוד ריבלין, שבעה דפי נייר ובהם שיר כתוב בכתב ידו של המשורר יהודה עמיחי. השיר נקרא: "שבעה בתי שיר לנחלת שבעה". וכך כתב יהודה עמיחי:

"לִפְעָמִים מוֹצִיאִים יָשָׁן  מִפְּנֵי חָדָשׁ,
וְלִפְעָמִים חָדָשׁ מִפְּנֵי יָשָׁן.
אֲבָל כָּאן נִשְׁאַר הַיָּשָׁן עִם הֶחָדָשׁ
כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה שֶׁהֶחְלִיטָה:
סַבָּא לֹא יֵלֵךְ לְבֵית זְקֵנִים,
סַבָּא נִשְׁאַר אִתָּנוּ.

נַחֲלַת שִׁבְעָה, הַלֵּב הַזָּקֵן
שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה.

לֹא לֵב מֻשְׁתָּל וְלֹא לֵב מְלָאכוּתִי
אֶלָּא לֵב זָקֵן שֶׁפּוֹעֵם בְּחוֹזְקָה
וְכָל הָרַגְלַיִם הַצְּעִירוֹת
שֶׁרָצוֹת וְרוֹקְדוֹת,
הֵן קוֹצְבֵי הַלֵּב
שֶׁלֹּא יִתְנוּ לָהּ לָמוּת
עוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים טוֹבוֹת".
- כך כתב.

ירושלים היא עיר משגשגת ובנויה כפי שלא הייתה מעולם ואי אפשר להתכחש לכך. ליבה של הישראליות, פועם, וימשיך לפעום, עם ליבה של ירושלים. ירושלים- הישנה והחדשה. ירושלים, שרגליה הצעירות, ברמת שלמה, בגילה, בראס אל-עמוד ובהר-חומה, נותנות לה עוד הרבה שנים טובות. יום ירושלים שמח.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית