חמישי, 14 נובמבר 2013 17:36

דברים בעת ביקור בישיבת מרכז הרב

 

דברי יו"ר הכנסת בישיבת "מרכז הרב"

הכנסת ה-18, 11.5.2010

כבוד ראש הישיבה, הרב יעקב שפירא; רבני הישיבה ותלמידיה, בני ירושלים היקרים חג שמח!

 

זה היום עשה השם לפני 43  שנים כאשר הפך לנו את "יום ירושלים" מיגון לשמחה; מיום חגם של בני אדום "האומרים עורו עורו - עד היסוד בה", ליום חגנו: "בשוב השם את שיבת ציון" כאשר השיב לידינו את הר הקודש והמקדש.

 

מוריי ורבותיי, היום כמדי שנה בשנה אנחנו רוקדים לכבודה של ירושלים ושמחים בבניינה, אבל מנגד, אנחנו רואים בחרדה עד כמה הולכת ירושלים ומאבדת את אחיזתה בציבור הישראלי; עד כמה מתערערת האמונה של רבים בתוכנו שאין מוסרית יותר מהריבונות שלנו בירושלים, - בכולה!

 

לדאבוננו, הולכת ונעשית השמחה הזו, נחלת מעטים בלבד: מהם חובשי כיפות ומהם אלו שראו את ירושלים בהיותה קרועה ועדיין זוכרים כמה רצו הם אז בחיבורה מחדש.  היום אנחנו יודעים שירושלים השלמה המאוחדת תחת ריבונות יהודית היושבת לה יחדיו בראש מורם  כבר איננה דבר מובן מאליו. 

 

היום כבר ברור שיכולה לבוא תקופה שבה יעמדו אומות העולם כנגדנו ויאמרו: "ליסטים אתם, גזולה היא בידכם"; יכול חלילה לבוא יום פקודה שבו נעמוד כולנו אוהבי ירושלים ומאמיניה מן העבר האחד וכל העולם כולו מן העבר האחר ונידרש במפגיע להשיב את ירושלים 43 שנים לאחור אל "ימי עונייה ומרודיה".

 

לצערי, בשנים האחרונות איבדה ירושלים הרבה מתומכיה ונאמניה. שהרי היום גם אלו מהמפלגות הציוניות שרוממות ''ירושלים השלמה'' הייתה בגרונם רק לפני שנה, או אפילו חודשים ספורים כבר רואים בירושלים - את ''הבעיה'', כבר מתייחסים אליה כאל "מכשול" להמשך קיומנו כאן. 

 

כי היום, כמה מצער אני רואה גם פוליטיקאים ואנשי ציבור שלא מזמן קידמו בלהט ובדבקות חוקים להגנתה של ירושלים ועכשיו מחפשים כל דרך לרוקן אותם מתוכן כדי שלא יפריעו להרים עליה יד. 

 

היום, ירושלים כבר אינה יודעת - מי לה ומי לצריה, מי מבוניה ומי מבוזזיה; מי נאמן לה באמת ומי עושה אותה קרדם לחפור בו. 

 

אוהבי ירושלים ומוקיריה! 43 שנים חלפו מאז שוחררה העיר בחסדי השם אך היום, יותר מבשנים עברו זקוקה ירושלים באופן מיוחד לאוהביה וליודעי סודה;  לכם - בני ירושלים היקרים.  העיר הזו צריכה את אלו שיודעים בפשטות גמורה מבלי תחכום ומליצה שציונות בלי ציון - היא קליפה ריקה; שירושלים היא "זעיר-אנפין" לכל קיומנו כאן בארץ ישראל.

 

מאז ומתמיד היו דרושים לה לירושלים אנשים שאינם מתייראים שהם חזקים דיים כדי לעמוד במהמורות הדרך ולחצי השעה כמו תלמידי רבי יהודה החסיד, כמו אבות אבותיי היוצאים מן החומות, כמו מגני הרובע היהודי בשנת תש''ח ,כמו משחרריה של העיר, לפני 43 שנים; 

היכולת שלנו, להדוף את המתקפה על ירושלים תלויה באנשים שיש להם את תעצומות הנפש של רבי עקיבא; שיודעים להישיר מבט ולצחוק גם בשעה שהם רואים שועל יוצא מבית קודשי הקודשים וזאת מתוך ביטחון מלא שנבואת זכריה שראינוה בהתגשמותה גם תתמיד ותימשך לעד; מתוך ביטחון גמור שכפי "שנתקיימה נבואתו של זה", כך ימשיכו זקנים וזקנות לשבת בחוצות ירושלים וילדים וילדות לשחק ברחובותיה.

 

מוריי ורבותיי, מי שהעז לצחוק ולרקוד כאשר ציון - שדה נחרשה יכול בוודאי היום לשמוח ולרקוד כאשר ציון שבה לחיקנו; כאשר היא שבה להיות עיר תוססת, עיר שוקקת חיים ובנויה לתלפיות גם אם חלקים נרחבים בעם הזה חדלו מלחגוג לעת עתה. 

 

יש בנו את העוז ואת אורך הרוח להמתין, לפחות כפי שהמתין רבי עקיבא, עד ש"תעשה ירושלים מטרופולין לכל הארצות" ותוסר המאכלת מעל העיר. 

 

יהי רצון שלא תחדל חגיגה זו מבית מדרשכם ושנזכה לראות את ירושלים שוכנת בטוח - בידינו. 

 

יום ירושלים שמח.

 

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית