חמישי, 14 נובמבר 2013 17:53

דברים לכבוד יום ירושלים


יום ירושלים דברים בהיכל ישיבת מרכז הרב 
הכנסת ה-18, 31.5.2011 
 

לפני ארבעים וארבע שנים, בתקופת 'ההמתנה' הנוראה, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים העם בישראל חרד לגורלו. מומחים צבאיים לא ידעו איך להגן על מדינת ישראל ב'גבולות אושויץ'.

 

בתי קברות זמניים נחפרו וארונות קבורה ותכריכים הוזמנו בצפייה לנורא מכל.

בעוד שמנהיגי המדינה ואזרחיה היו מדוכדכים ומדוכאים, מבית המדרש הזה יצא קול קורא לתקווה ולאמונה.

 

הרב הישיש, הרב צבי יהודה קוק זכר צדיק לברכה עמד בהיכלה של הישיבה, אז ברחוב הרב קוק ולמול עיניהם הנדהמות של תלמידיו קולו זעק  את זעקתה של ארץ ישראל.

הרב צבי יהודה לא עורר מורך או יראה, הוא לא איים ולא הפחיד הוא השמיע את קולה החד והברור של האמונה.

בעוד כולם היו עסוקים במגננה רוחו הסתערה קדימה.

"איפה חברון שלנו? האם אנחנו שוכחים אותה?" זעק. "איפה ירושלים שלנו? האם אנו שוכחים אותה?" 

היום באנו לומר: אנחנו לא שוכחים! לא שכחנו את חברון! לא שכחנו את בית חגי! לא שכחנו את איתמר!

ומעל הכול: לא שכחנו את ירושלים! שאת חגה אנחנו חוגגים היום. "ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה". 

 

מוריי ורבותיי, צאו לרחוב וראו לעת עתה נעשה יום ירושלים חגם של חובשי הכיפה הסרוגה בעיקר. רבים בעם אינם יודעים ואינם מחוברים למעיין הנצח של העיר הזו. העם בישראל עומד משתומם אל מול כוחות הנצח שיצאו מבית מדרש זה עת שליחו של מלאך המוות ירד לגן הזה ללקוט שושנים בחורי ישיבה צעירים ורכים.

העם בישראל צריך לשמוע את קולכם גם היום. עליכם מוטלת המשימה לחבר את ירושלים לעם ישראל ולבנות את ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו.

מאז ומעולם היו דרושים לה, לירושלים אנשים שאינם מתייראים שהם חזקים דיים כדי לעמוד במהמורות הדרך ולחצי השעה כמו תלמידי רבי יהודה החסיד כמו אבות אבותיי היוצאים מן החומות, כמו מגני הרובע היהודי בשנת תש''ח, כמו משחרריה של העיר לפני 44 שנים; 

ועכשיו זוהי משימת דורנו.

 

רוח אהבת ישראל של בית המדרש הזה, רוח ארץ ישראל של בית המדרש צריכה לנשוב בעוז להפיח בלבבות את האהבה לירושלים.

בשעות בהן יש המטילים גורל על ירושלים בזמנים בהם מאיימים עלינו מבחוץ ומחלישים אותנו מבפנים: משימת דורנו היא לחדור ללבו של העם הזה, להרחיב את השכנוע, להעמיק את הראייה ולחזק את האמונה.

אנחנו זקוקים היום לקול היוצא מבית המדרש הזה. אנו מחייבים להמשיך ולשאת את דגל ירושלים, דגל האמונה.

 

מוריי ורבותיי, מי שהעז לצחוק ולרקוד כאשר ציון שדה נחרשה יכול בוודאי היום, לשמוח ולרקוד כאשר ציון שבה לחיקנו; כאשר ירושלים שבה להיות עיר תוססת, עיר שוקקת חיים  ובנויה לתלפיות, גם אם חלקים נרחבים בעם הזה חדלו מלחגוג, לעת עתה. 

יש בנו את העוז ואת אורך הרוח להמתין, לפחות כפי שהמתין רבי עקיבא עד ש"תעשה ירושלים מטרופולין לכל הארצות" ותוסר המאכלת מעל העיר. 

 

יהי רצון שלא תחדל חגיגה זו מבית מדרשכם ושנזכה לראות את ירושלים הבנויה והשלמה שוכנת בטח - בידינו. 

 

יום ירושלים שמח.

 

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית