ראשון, 05 ינואר 2014 17:41

דברים לכבוד חג הפסח התשע"ג


והיא שתעמוד לאבותינו ולנו

הכנסת ה-18


חג הפסח מייצג את חירותם של היהודים באשר הם, לאו דווקא של הישראלים. זהו חג מכונן של התודעה היהודית בכל מקום בעולם, והוא מהווה הזדמנות לעסוק ביחסיה של מדינת ישראל עם יהדות התפוצות.

אנטישמיות, כך מקובל לומר, היא תופעה מודרנית. היא נולדה עם המודרניות עצמה. כמו המודרניות עצמה, גם האנטישמיות פושטת ולובשת צורה. היא משנה את שיטותיה ואת דרכיה, מעדכנת אותם, מציגה את עצמה תמיד כחדשה, רעננה, עכשווית. שום דבר לכאורה, אינו מקשר אותה לשנאת ישראל מדורי דורות, לאותם אלו שכבר עמדו עלינו לכלותינו.

הציונות, יש אומרים, קמה כתגובה לאנטישמיות. ולמרות העיוות הגדול שיש בטענה זו לא ניתן להכחיש, שבמשך שנים רבות האנטישמיות הייתה כח מניע בשיבת היהודים לארצם. מול האנטישמיות נקטו רבים מהוגי הציונות קו טיעון אחד: הציונות היא התשובה לאנטישמיות; האנטישמיות היא תוצאה של המצב הגלותי, היעדר המולדת, האנומליה היהודית. ציונים רבים טענו שהפתרון לאנטישמיות יבוא בדמות ניתוק ובידול של היהודי הציוני החדש מהיהודי הגלותי. וכך, היהודי הציוני, כמו אליק של משה שמיר, ''נולד מן הים'', חסר זהות, חסר שורשים, חסר מסורת, מנותק מעברו, סבור לתומו, שהוא חופשי מרדיפות ופרעות. "היטלר כבר מת, אדוני ראש הממשלה." כתב עמוס עוז לבגין. "ההיסטוריה של הדמעות, צריכה כבר להיפסק, הרי הקמנו מדינה".

אך הייתה זו טעות. הקמתה של מדינת ישראל אמנם הפתיעה רבים, אך האנטישמיות הפתיעה גם כן. היא עדכנה את עצמה ונולדה מחדש בדמות אנטי-ציונות, בדמות התנגדות לרכישת הקרקעות בארץ, בדמות המחאה נגד חוצפתנו להקים מדינה, לשחרר את מולדתנו ולאחוז בנשק. היטלר אמנם כבר מת, אבל אחרים באו במקומו.

וכך בעוד שבגלגולה הראשון של האנטישמיות, הציונות בידלה את עצמה מהגולה. הרי שבתגובה לאנטישמיות החדשה האנטי ציונית, בידלו את עצמם רבים מיהודי התפוצות מהציונות וממדינת ישראל: "אין לנו חלק ונחלה באשמת ארץ ישראל", הם טענו, "יהודים אנחנו, לא ציונים; אזרחי אירופה אנחנו בני דת משה, ולכן האנטישמיות החדשה איננה נוגעת לנו". וכך, עד לפני עשור, חיו שתי קהילות יהודיות גדולות, האחת בתפוצות והשנייה במדינת ישראל, יהודים וישראלים, בבידול וניתוק, במערכות אינטרסים שונות ואף מנוגדות, ובתחרות מתמדת על "אשמתו של היהודי".

ואולם, הפיגועים הרצחניים בצרפת, בארגנטינה, במומבאי ובמוסדות יהודים וישראלים אחרים בעולם הולידו בעשור האחרון תודעה חדשה של שותפות גורל וערבות הדדית בין יהדות התפוצות ובין מדינת ישראל. לאחר שנים רבות, חדלנו לבדל עצמנו זה מזה; למדנו לעמוד כאחים זה לצד זה; לא להתכחש לשנאת ישראל השורשית, לאנטישמיות החדשה, לאנטי ציונות, ולשאוב כוח ועידוד אחד מהשני.

הרצח בטולוז חידד והעמיק את תחושת הגורל המשותף. בבת אחת, הרגשנו את התמורות שחלו בין שתי הקהילות היהודיות, אלו שבציון ואלו שעדיין בגולה, פתאום נוכחנו לראות את קשרי הגומלין וההדדיות בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות. יהודי אמריקה ואירופה, מוצאים במדינת ישראל מקור לעידוד ולגאווה; זהותם היהודית נבנית סביב החוויה הציונית. תוכניות, כדוגמת תגלית יוצקות תוכן לקשר בין יהדות הפזורה ליהודי ישראל, הזרמים הדתיים והאידיאולוגיים של יהודי הגולה מפעילים מרכזים, בתי מדרש ומכוני הכשרה, כאן בארץ ישראל. חזון הציונות הרוחנית של אחד העם, קורם עור וגידים.

מנגד, מדינת ישראל, ממשלתה ותושביה מוצאים ביהודי הגולה אחים לצרה. שגרירי אמת, הפותחים את שעריהם לישראלים, להסברה ישראלית, להפצת העמדה הישראלית, להגנה עליה ועל האינטרסים של מדינת ישראל במדינותיהם. רבים מהם מפגינים מחויבות ומאמץ להגן על ישראל מול התקפות ארסיות של דה-לגיטימציה, חרמות ותביעות משפטיות.

ערב חג החירות, חגם של היהודים באשר הם, מוטל עלינו לכרות ברית מחודשת בין יהדות התפוצות ליהודי ישראל. ברית שתתבסס על גורל משותף וייעוד משותף. יעוד לאומי ואוניברסלי, תנכי ושורשי, שאיננו רואה סתירה בין בנין אומה לתיקון עולם. והיא שתעמוד לאבותינו ולנו.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית