שני, 03 פברואר 2014 00:00

דברים על פרשת במדבר


פרשת במדבר: קול אחד לכל אחד

הכנסת ה-18


ספר במדבר הוא "ספר הנהגת העם". כך הגדירו דון יצחק אברבנאל, בן המאה ה-15. ואמנם, את שורשיה המוקדמים של הפילוסופיה הפוליטית העברית, כמו החרות מעול זר והברית בין העם לאלוקיו, כבר ניתן למצוא בספרי בראשית, שמות, ואף ויקרא. אך את הסדרתם של דרכי השלטון וחלוקת הסמכויות הדתיות והפוליטיות, אנו מוצאים בספר במדבר. כך בפרשת קרח נקבעת זהות הריבון ודרכי בחירתו; וכך בפרשת שלח-לך מוכרעות שאלות אסטרטגיות, טקטיות וערכיות על סף הכניסה לארץ ישראל.

פרשת במדבר נפתחת במיפקד האוכלוסין של העם, ובעקבותיו בחלוקת ישראל לשבטים ולדגלים. מדוע יש צורך במיפקד? מהו הקשר בין המיפקד ובין המבנה החברתי המסודר "איש על מחנהו ואיש על דגלו" [במדבר א' 52]?

רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), שעלה לארץ ישראל במאה ה-13 והתיישב בירושלים, מכיר את הנוהג המעשי של עריכת מיפקד אוכלוסין, "שכן דרך המלכים במנותם את העם", אך מתקשה להסביר פרקטיקה זו ונחיצותה: "אבל ידיעת המספר לא ידעתי למה ציוה שידעו אותו".

מניסיוננו המצטבר בניהול מדינה עצמאית - ניסיון שלא היה לפרשני ימי הביניים - אנו למדים מהו ערכם של מיפקד אוכלוסין וידע נרחב על מרכיבי החברה, ועד כמה הינם הכרחיים לניהול מדינה מודרנית. תמיהת הרמב"ן מקבלת את תשובתה מחיינו המעשיים, כמדינה עצמאית.

ללא פיקוח ובקרה, ללא תיכנון ארוך טווח, ללא נתונים סטטיסטיים הנוגעים לכלל האזרחים, לרבות מניינם של "יוצאי הצבא", לא תיתכן המשגת עוצמתה של החברה. הגשמת משימות לאומיות, כלכליות, תרבותיות, פוליטיות ואסטרטגיות, מחייבת ידיעה ברורה של סדר הכוחות הצבאיים והאזרחיים העומדים לרשות ההנהגה, על יכולותיהם, יתרונותיהם, וחולשותיהם.

ואולם ישנה גם סכנה בפילוח הסטטיסטי ובמיפקד האוכלוסין, והיא אובדנו של היחיד וטשטוש ההבדלים בין הקבוצות המרכיבות את החברה. סכנת הפיכתו של האדם למספר מוכרת לנו היטב, והיא עלולה להוות צעד ראשון במדרון המוביל לדה-הומניזציה.

אל מול חשש ריאלי זה, נושא המיפקד המקראי אופי אחר. לעומת "המיפקדים" הנהוגים בעידן המודרני, מחייב המיפקד במדבר למנות את האזרחים, איש איש "לגולגלותם" [במדבר א' 2]; כלומר היחיד נספר בפני עצמו, תוך הכרה בייחודיותו ובערכו העצמי, במנותק מהכלל. הדגשת היחיד בעיצומו של מיפקד אזרחי, מבטאת את הרעיון שמטרת המיפקד איננה רק המניין הכולל אלא גם ערכו הייחודי של כל פרט ופרט; הרציונל של המיפקד איננו רק התוצאה המיספרית הסופית, אלא הנחלת תודעה של יחודיות בקרב כל יחיד בחברה.

ללמדך, שאסור למדינה "לאבד" את היחיד ולהתייחס אליו בבחינת רכיב של הכלל; אסור שהפרט יאבד בסטטיסטיקה, ושהיחיד יתקיים כמספר בלבד, כנתון. אדרבה, בריאותה של חברה נמדדת בהערכה העצמית הגבוהה של כל אחד ואחת מחבריה. רק חברה המכירה את ערך היחיד ומאפשרת מקום לביטוי ייחודי תדע לשרוד. בחברה כזו יגדלו יחידים שיהוו את שדרת המנהיגות הכלכלית, הצבאית, והפוליטית, ובה יופיעו יחידים בעלי "הדר" המוכנים לראות בחייהם, שליחות למען הכלל, .

דמוקרטיה פרלמנטרית, כזו הנהוגה בישראל ומגולמת במוסד הכנסת, מבטאת בדיוק את האיזון בין שני ערכים אלה. מחד היא מכירה בעיקרון "הגולגולת" או ב"קול אחד לכל אחד"; מאידך, היא מחייבת את היחיד החפץ להשפיע ולהשיג "הישגים ציבוריים", להתלכד ולהתאגד באגודה פוליטית, קבוצה או מפלגה, בבחינת "איש על מחנהו ואיש על דגלו". וכך ניתן מקום לרוב ולהכרעותיו, וזאת, תוך שאיפה כנה לתת ביטוי לרחשי לבם של כל "השבטים", נושאי "הדגלים" של הדעות וההשקפות המרכיבות את הפסיפס הישראלי.

 

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית