חמישי, 14 נובמבר 2013 17:24

דברים הקרנת הסרט "הכינור שחזר" סיפורו של נגן יהודי


דברי יו"ר הכנסת בהקרנת הסרט הכינור שחזר
הכנסת ה-18, 21.03.2012
 

"מעולם לא הייתה תרבות יהודית ואין גם היום", כך כתב היטלר בספרו מיין קאמפף והוסיף כי: "שתי המלאכות של האומנות, הארכיטקטורה והמוזיקה, לא קיבלו דבר מהיהודים".

אלא שבידיעה שהתפרסמה לפני מספר שנים נטען כי בספריה המוזיקלית של היטלר, נמצאה בין היתר הקלטה של הקונצ'רטו לכינור ברה מז'ור, אופוס 35 של צ'יקובסקי, יצירה קשה ומסובכת בנגינתו של גיבור הערב הכנר האגדי אבי התזמורת הפילהרמונית, ברוניסלאב הוברמן (Huberman).

 

שפת המוסיקה של הוברמן ניצחה גם את השטן לא בכדי. המוסיקה של הוברמן הייתה כל כך נעלה כל כך שונה, כל כך טהורה ואנושית, כל כך סובלת ושוברת לבבות, עד שהיטלר נאלץ להאזין לה. המוסיקה שהוברמן ניגן לא הייתה מוסיקה ארית וגם לא מוסיקה יהודית. היא הייתה מוסיקה שדיברה לכל בני האדם בשפה אחת, שפת המוסיקה. "על ערבים בתוכה תלינו כינורותינו איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר" כך מתאר משורר תהלים, את תחושותיהם העזות של גולי בבל, שאינם מסגלים לשיר עוד, לנגן בכינור, לאחר החורבן. לגולי בבל, המוסיקה לא הייתה תענוג, היא הייתה אימה. המוסיקה העלתה זיכרונות כה קשים, כה עמוקים, כה מטלטלים עד שגולי בבל החליטו להקפיא את המוזיקה לתלות את הכינור ולא לשיר עוד על אדמת נכר. בשנות השואה ואחריה, מוסיקאים יהודיים רבים חדלו מלנגן. משוררים יהודים חדלו לשיר. הוגים יהודים חדלו לחשוב. היו אף דוברי גרמנית שסירבו לדבר בשפתם ונעטפו בשתיקה. 

 

אבל לא ברוניסלאב הוברמן. הוברמן לא שאל "איך נשיר את שיר השם על אדמת נכר". השאלה הראשונה שהנחתה אותו הייתה דווקא איך נשיר את שירה של אירופה בארץ ישראל. בשנים הראשונות לפועלו, כאשר הנאצים רק החלו בפעולות הטיהור של מוזיקאים יהודיים הוא היה עסוק בנטיעת המוסיקה הקלסית האירופאית כאן בארץ ישראל. על אדמות טרשים, ללא אולמות קונצרטים מפוארים הוא טרח להנחיל את השפה המוסיקלית לישוב המתחדש בארץ ישראל. הוא ראה בשפה המוסיקלית, שפה סוציאלית מוקפדת ועממית.

הוא נגן קונצרטים בקיבוצים ובמושבים, בעירות ומושבות. תחת שרביטו הפילהרמונית הקצתה מנויים מיוחדים לאנשי עמל ולפועלים. פועלים קשי יום שהוברמן דרש שהמוסיקה תהיה גם שלהם. 

למרות שהוא הופיע בהיכלי הנגינה המפורסמים והידועים, שם גם נגנב כינורו שנמצא עכשיו בידיו של ג'ושוע בל, הוא חיפש דווקא את הביתנים הארעיים. את המקומות בהם המוסיקה יוצאת מהלב ונכנסת אליו, המקומות בהם המוסיקה שייכת לכולם. 

ברוניסלאב הוברמן לא באמת התלבט איך לשיר את שיר אירופה כאן במזרח התיכון. מכיוון שהוא, בשונה מהיטלר וואגנר לא ייחס למוסיקה אתניות מסוימת. היא לא הייתה שייכת לגזע מסוים, היא לא באמת הייתה 'אֵירוֹפֶּאִית' להבדיל מאסיאתית או אפריקאית. המוסיקה שלו הייתה שפה בפני עצמה, שפה של כול דובריה ומאזיניה. היו שכתבו שאת הפילהרמונית בשנותיה הראשונות הוא ניהל בבליל של שפות כמגוון שפותיהם של המנגנים השונים, אך זה לא מדויק. הוברמן ניהל את הפילהרמונית בשפת המוסיקה. השפה היחידה אותה ידעו היטב כל הנגנים, יוצאי כל הארצות, דוברי כל השפות. היכולת להמשיך לנגן, לנצח דרך הנגינה, להקפיד על דייקנות, וירטואוזיות והצטיינות, לדחות דחייה מוחלטת את הבינוניות, זה היה כוחו של הוברמן, זו הייתה סגולתו ואישיותו. בוירטואוזיות המופלאה שלו בצליל "הכינור השבור" שלו, הוא שבר את לבבות מאזיניו. הוא לא תלה את כינורו, מכיוון שהוא לא הסכים להפקיר את המוזיקה. 

 

הוא סירב  להיכנע לאלו שרצו שהמוזיקה תדבר בשפה אחת ורק אחת והוא ניצח. הוברמן ניצח. הוא ניצח את היטלר, הוא ניצח את השנאה, הוא ניצח את האנטישמיות ואת חוסר האמונה ביכולתה של תרבות לפרוח באדמת הארץ הזו. בארץ ישראל קמה פילהרמונית שמנגנת בשפת המוסיקה, שמגדלת דורות של מוסיקאים, מלחינים, נגנים ומאזינים נלהבים עבורם למוסיקה אין גבולות, היא מוסיקה של כולם. הסרט ''הכינור שחזר'', הוא סיפור של ניצחון, של גבורה יהודית אמתית, של מלחמה בקשת הכינור. הוא סיפורה של האמרה החסידית הידועה שמוסיקה זה דבר כל כך קדוש, עד כדי כך שהיא לעולם לא יכולה לקבל טומאה.

 

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית