שלישי, 28 ינואר 2014 00:00

דברים לזכר חללי "אלטלנה"


דברים בטקס זיכרון לחללי "אלטלנה"

הכנסת ה-17

 

הכול כבר נאמר על אותה פרשה אומללה; על אותו כתם, בדברי ימי קוממיות ארצנו ומדינתנו; הכול כבר נאמר על אותו יום, שבו חיללו את קדושתו ואת טוהרו של נשק המגן העברי, וטימאו אותו בדם אחים. ועם זאת, עדיין איננו יכולים לשקוט; עדיין, קול דמי אחינו מסרב לדום.

העלבון הנורא; תחושת המאוס והבגידה; התדהמה, לנוכח הקלות הבלתי נתפסת של הנפילה לתהום מלחמת אחים, ממשיכים להדהד כבר כמעט שישים שנה. וגם אם נדמה לנו כי הכול כבר נאמר, הרי טרם נאמר די, על גבורת ההבלגה, ועל מנהיגותו האחראית של מנחם בגין, אל מול אש השנאה.

בשנים האחרונות עמדנו וזעקנו כאן, ומעל כל בימה אפשרית, על סכנת מלחמת האחים, ועל החובה של כולנו לשוב ולשנן את לקחם של הימים האפלים ההם, ימים של שנאה, ימים של סזון, ימים של מסירת אח לידי צר ואויב.

חרדתי, ולא הייתי היחיד, מפני אלטלנה שנייה. מיום האזכרה שעבר, עד יום האזכרה הזה, שוב נבחנו החישוקים המחזיקים אותנו יחד; שוב נבחנו האופי, והאמונה בצדקת הדרך; ושוב נתגלתה בקרבנו היכולת המופלאה לחשוק שיניים, אל מול קריעה ורמיסה של כל מה שאנו מאמינים בו, מתוך הבנה והפנמה עמוקה של לקח אלטלנה. הלקח שהנחיל לנו בגין לדורות, כבר באותו היום השחור, כאשר הכריז בשידור הרדיו הזכור: "מלחמת אחים - לעולם לא"!

כי זאת יש לדעת: אפשר להיות הצודקים והצדיקים;אפשר "לנקוב את ההר" ממש, מרוב דין וצדק. אך מה בצע באלו, אם מטביעים בהם את הספינה כולה? קדושי אלטלנה, ניצולי התופת הנאצית, היו צדיקים גמורים, שהיו נכונים למסור את נפשם על תקומת עם ישראל בארצו, ולא העלו על דעתם, כי דמם יישפך בידי אחיהם,על ידי פגזיו הטמאים של תותח יהודי.

גם ממרחק של שישים שנה כמעט, ברור מי היו הצדיקים ומי היו הרשעים בטרגדיה הזו. ולמרות זאת, הונח הנשק, נכבש בלב הרצון הטבעי לנקום, והצדק נסוג בפני החשש מהטבעתה של המדינה שאך נולדה, בדם אחים.

לקחו של יום הדמים ההוא הצליח, גם בקיץ הרע שעברנו, למנוע את פרימת התפרים, ואת פקיעת החישוקים, למרות שהיה מי שעשה הכול כדי לפרום, לשבור, ולפרוע. גם לנוכח מבחנים נוספים אם יתרגשו עלינו, יהיה עלינו למרק וללטש היטב את הלקח ההוא.

מנחם בגין, בחכמתו, במנהיגותו, לא התיימר כלל לרפא את הפצע הבוער שהותירה רשעת היום ההוא בלבם של הלוחמים. תחת זאת, הוא לימד את חיילי האצ"ל, ולימד את הדורות הבאים, כיצד אפשר לחיות עם הפצע הנורא; כיצד אפשר לבלוע את הכאב; וכיצד אפשר - בזכות, ולא בחסד - להיות שותפים מלאים בבניין המדינה, שבשמה בוצע הפשע הנורא.

בשלושים שנות המדבר האופוזיציוני, חינך אותנו בגין להחניק את הזעם על היום ההוא, ועל שנות הקיפוח והרדיפה הפוליטית, ולתעל אותו לאפיקים פוליטיים ודמוקרטיים. ובזכות גבורת ההבלגה ההיא, הפך בגין, בתהליך ארוך וסזיפי , ממפקדה של מחתרת קטנה ונרדפת,למנהיגה של אופוזיציה פוליטית ופרלמנטארית,
ולבסוף - לראש הממשלה.

אני סבור, כי אנו חייבים את איתנותה של הדמוקרטיה הפרלמנטארית הישראלית, ואת יכולתה להכיל גם את המשברים החריפים ביותר, דוגמת זה שחווינו בקיץ האחרון. לדרך שבה נהג המחנה הלאומי בשנים הארוכות בהן היה מיעוט נרדף באופוזיציה, ושבהן הוקע כבלתי לגיטימי.

הדרך שבה הנהיג בגין אופוזיציה אחראית וממלכתית; הצו המוסרי: "מלחמת אחים - לעולם לא"! והאמונה והידיעה, שסוף האמת לנצח, היא שאפשרה את המסע הארוך אשר עבר המחנה הלאומי,למן עלילות הסזון ואלטלנה, ועד אשר ניצח את המעלילים בזירה הדמוקרטית.

והמסע, רבותיי, לא תם.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית