חמישי, 30 ינואר 2014 00:00

דברים ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה בכנסת


דברי יו"ר הכנסת ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה

מליאת הכנסת, הכנסת ה-18



אנו מציינים השבוע, יחד עם מדינות העולם, את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. במלאת שישים ושש שנים ליום בו כבו להבות הגיהנום באושוויץ - העולם זוכר.

27 בינואר 1945: המועד בו שחרר גיא ההריגה  מידיו של מלאך המוות, חרוט באותיות של אש בדברי ימיה של האנושות. מחנה הריכוז אושויץ נבנה באביב 1940. הוא חדל לפעול בחורף 1945. חמש שנים מאוחר מדי. חמש שנים, בהן פעלה תעשיית המוות תחת עין המטוסים, באין מפריע: בדקדקנות מפלצתית, וביעילות מקפיאת דם.

חמש שנים ומאות רבות של רכבות עמוסות קרבנות אדם. שארית הפליטה, העדות החיה לקיומה של הפלנטה ההיא - הולכת ונעלמת. עוד מעט, לא יהלכו עוד בינינו מי שנגזר עליהם
להיות הזיכרון החי לכל אותם המיליונים שאינם.

רבותיי, מצוותו של היום הנורא הזה, איננה יכולה להתמצות בזיכרון לבדו. שהרי, שש שנים לאחר שהעולם התחייב לזכור, הנחש המשחית שוב הרים את ראשו – והעולם, אכן עומד בדברתו וזוכר. זוכר-  אך שותק.

הנה מתברר, כי בניגוד גמור לתקוותיה של התנועה הציונית, תיתכן גם אנטישמיות ישנה - חדשה, שפלה וגסה, גם ללא נוכחות יהודית. גלגולה הנוכחי איננו במסווה נוצרי–דתי או במסווה של תאוריה פסבדו-מדעית, כי אם בחסות השילוב הרצחני שבין אנטישמיות גזענית מהזן הקיצוני ביותר לבין פונדמנטליזם אסלאמי, מעוות ומטורף.

בגלגול הנוכחי, אין זאת נוכחותם של יהודים בארץ "לא להם" המשמשת אמתלה לאותה אנטישמיות, כי אם המדינה, אשר קמה כבית וכמקלט, מפני אותה האנטישמיות ממש. היום, כבר אין מדובר בפרוטוקולים חשאיים. מחר, כבר לא תוכל לטעון אף מדינה, כי  לא ידעה, כי לא שמעה. הנחש, הכריז על כוונותיו קבל עם ואו"ם, והיום מכוון ארסו ההמוני לעולם החופשי כולו. ולכן, רבותיי, אין די בזיכרון.

אין די בזיכרון ביום הזה, לא רק לשם בלימת הנחש האיראני וגלי האנטישמיות העכורים. אין בו די, גם כדי לבלום את זוועות רצח העם, המשתולל בעולם: לא היה בו די כדי להציל את הרבבות שנשחטו בדרפור; לא היה בו די כדי להושיע את תושבי רואנדה ואריתריאה.
לדאבונה של האנושות, מצוות הזיכרון לבדה אינה פועלת בשום מקום ועבור אף אומה ככוח מנע מספיק, כבלם מוסרי מספיק.
מכובדי, מצוות היום הזה, כרוכה בתהליך פנימי עמוק- שבסופו הכרעה, שבסופו בחירת צד. מצוות היום הזה, חייבת להיות מצווה כלל אנושית של "והגדת  לבנך". כפי שבפסח שלנו, אנו רואים את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים; כך, ביום הזה, צריכים כל אדם וכל אומה לראות עצמם, כאלו הם עומדים באותה התופת. ביום הזה, חייבים כל אדם וכל אומה להבין, כי בני אדם – הם ששימשו מלאכי מוות, וכי לא "פלנטה אחרת" הייתה זאת: כי אם חלק ממהלכה של ההיסטוריה. אם יבינו זאת, ידעו - כי אין אדם, ואין אומה שחסינים מפני מפגש, פנים מול פנים, עם הרוע האנושי. כאשר יבינו זאת, ידעו - כי במאבק שבין הרשע לבין העולם החופשי, חייב כל עם לבחור: אם "רשע" הוא ואם "חכם".
במאבק שבין פונדמנטליזם קיצוני, דתי או אחר, לבין שוחרי החירות, אין "תמימים" ואין מי ש"אינם יודעים לשאול". ביום הזה, נקראת כל אומה לחשבון נפש- ויותר מכך, נדרשת לבחור צד. ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, מוכיחה שהיו מדינות רבות שנותרו לשבת על הגדר, בבחינת "תמימות" או "שאינן יודעות לשאול".
ואולם, משפט הזמן והימים הכריע, שבעת שאמות הספים המוסריות של העולם מזדעזעות- אין לאותה ה"תמימות", תקנה ותיקון.  בעת, שההד של העוול המוסרי והאנושי מתגלגל מקצה העולם ועד קצהו, אין - מי שחף מחטא המחדל.
מכבדי, שואת יהודי אירופה היא חור שחור בדברי הימים, ואין טרגדיה אנושית שתדמה לה. ואולם, רק אם תעשה האנושות כולה יד אחת, לבער מקרבה כל גילוי של רוע שיש בו ולו מידה מממדי התופת ההיא; רק אז - תתקיים מצוותו של יום הזיכרון הבינלאומי הזה, תתקיים מצוותם של נרצחי השואה.
יהי זכרם של אחינו ואחיותינו, ברוך.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית