שישי, 27 דצמבר 2013 21:34

דברים לזכרו של חנן פורת ז"ל


דברי הספד לחנן פורת

הכנסת ה-18, 05/10/2011


חנן פורת הלך מעמנו. מורה ורב, חוזה ומגשים, משורר ולוחם, ''רכב ישראל ופרשיו''. אילו יכולתי שלא לדבר, הייתי מתעטף בשתיקה: שתיקה על ייסוריו, ועל אמונתו; שתיקה על חיוכו ועל מאור פניו, שתיקה על שירת חייו שנדָמָה, ולא תלווה אותנו כבעבר.

מעטים הם אנשי החזון והמעש. עוד יותר מעטים הם אנשי הרוח והמשוררים, שנותנים את עצמם בעשייה הפוליטית ובשליחות הציבורית. אך חנן, ידע גם ידע, לעשות זאת. חנן ידע להיות שליח ציבור שפיו מלא שירה, פרלמנטר מובהק שנפשו חולמת והרוח תמיד שורה בה. מורה דרך להמוני תלמידיו, זך ונקי, שמעורב בין הבריות וגם מורם מעם.

מי כחנן, ידע לשיר יפה כל כך את סיפורי התנ"ך את פרשיות השבוע; מי כחנן ידע להיות בגופו גשר בין חלקי העם הזה; מי כחנן ידע לאהוב כל כך את ארץ ישראל - אהבה עד כלות הנפש, אהבה מדבקת, סוחפת, מטלטלת עד שורש הנשמה.

חנן גאל את הכותל; גאל את ירושלים מאבלה במלחמת ששת הימים, והקיז את דמו בתעלה במלחמת יום הכיפורים. חנן קומם את גוש עציון מחורבנו, נתן את עצמו למען הכלל, חינך, ייסד בתי אולפנא, והקים מוסדות של חסד וצדקה.

חנן, הלך בעקבות האהבה לכל מקום שדרשה ממנו. במקום בו לא היו אנשים אוהבים, חנן היה האיש. בנפשו הייתה אהבה גדולה, אהבה כובשת, לעם ישראל, לאדמת הארץ הטובה הזאת, לתורת ישראל. את אחיו ביקש תמיד, בכל מעשיו והליכותיו; וגם כאשר אחיו לא ביקשו אותו והפנו לו עורף, הוא דבק בהם ולא חדל לרגע לבקש אותם.

לעולם לא נדע אלו ייסורים גברו בתוכו: אם ייסורי הגוף והבשר, או ייסורי הלב והנפש על העם התועה בדרך, על הארץ שנתרחקה מהחזון, על הפירוד והמחלוקת בתוכנו, ועל האמונה שכהתה שאיננה עוד כפי שבערה בו. בזכות האהבה הגדולה שפיעמה בחנן, היה פיו תמיד מלא שירה בכל מצב ובכל זמן. גם כשנאכל גופו וגם כשזעקו פצעי הנפש שלו, הוא תמיד היה שר את השירה העברית, שירת החיים, שירת הגאולה.

קולך, חנן, נדם, אך קולה של שירתך, עוד ילווה באהבתך העזה את העם הזה והארץ הזו שנים ארוכות. אני נפרד ממך בשם הכנסת ובשם העם בישראל. תחסר לנו מאוד. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית