שני, 16 דצמבר 2013 00:00

דברים בכנס בית"ר בתל חי


 החשיבות של תל חי

הכנסת ה-17, 18.03.08


במקום הזה, בחצר הצנועה והאינטימית של תל-חי, קם אחד האפוסים, שהיו נשמת אפה של הציונות, והפכו למיתוס. החצר הזו, ההגנה על גבולותיה הצרים, וההתעקשות להיאחז ולחיות בתוכה, למרות הכול, מגלמת את אחד הרעיונות הגדולים, שהעניקו לציונות את התנופה ואת היכולת, להפוך מתנועה למדינה .

מה היה בה, בתל-חי, שהבדיל אותה מנקודות חלוציות אחרות, בארץ ישראל של אז? מה היה בה, באותה מושבה זעירה, בודדה, מנותקת, שהבליט והציף את סיפורה, במורשת הציונית? האם הודות להתיישבות ההרואית שהקימו הרחק, באזור מוכה מאבקים, תחת מנדט צרפתי? ואולי, זוהי הסינתזה בין הלוחם לחלוץ , שהובעה על ידי מחבר אלמוני, בשיר לזכרו של טרומפלדור: "כול היום במחרשתי, ובלילה קנה רובי בידי אחזתי"?. נדמה לי, שלא. לא בכל אלו התקדשה תל-חי על פני אחיותיה, נקודות התיישבות זעירות אחרות באותם הימים. הגבורה, ההרואיות ועבודת האדמה, בוודאי, העצימו, הגבירו, ותמכו את הגדת תל-חי, אך לא רק תל-חי נתייחדה בהם, הציונות כולה רצופה בהם.

במה זכתה תל-חי שקמה והייתה לאבן- דרך היסטורית? כדי לעמוד על כך, אנו צריכים להתנתק לרגע מן המקום, מחצר תל חי הישנה, גם להניח לרגע בצד, את המילים הנשגבות, העצומות: "טוב למות בעד ארצנו". ולחזור, אל האירועים שקדמו לקרב תל-חי, אל ימי הפולמוס ההיסטורי הנוקב בין ז'בוטינסקי לבן גוריון.

כידוע, בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, ישבו ארבעה יישובים עבריים בודדים בלב הגליל הערבי העוין: תל-חי, מטולה, כפר-גלעדי וחמרה. יישובים קטנים ודלים, בני חמישה -עשר עד שבעה עשר חלוצים, שנאחזו בקושי באדמת הארץ, מול כנופיות בדווים, שודדים ומרצחים, מנותקים מן היישוב היהודי ביהודה ובשפלה. המצב המדיני הסבוך והמתח הביטחוני באזור, שכנעו שני יישובים לפרוש. מטולה וחמרה נטשו את אצבע הגליל, כפר גלעדי ותל חי נותרו לנפשן.

בג' אדר תר"פ, שבוע ימים לפני נפילת תל-חי, התכנסו ראשי היישוב היהודי, לדון בגורלה של תל-חי. הוויכוח היה נוקב וקשה. זאב ז'בוטינסקי קרא לסגת: "שובו בחזרה משם, ובנו את הקיים, אל תלכו למקומות הנידחים" לאמור, חקלאי בפתח תקווה הוא חלוץ לא-פחות מן המתיישב בגליל. בן גוריון, ראש מפלגות הפועלים, קרא לעומתו: "אם נברח מפני שודדים, נצטרך באופן כזה, לא רק לעזוב את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל".עמדתו של בן גוריון הכריעה . למרות, שביישוב היהודי, לא מעטים תמכו גם בעמדתו של ז'בוטינסקי. היו מהם שחרדו לגורלם של הלוחמים, היו שחששו שתגבורת בנשק ואדם תרגיז את הערבים בגליל, והיו, שהתרעמו על בן גוריון, וטענו שהכריע באופן נמהר, במעשה בלתי אחראי. "קופץ בראש" כך כינו אותו.

ומי לדעתכם צדק? בן גוריון או ז'בוטינסקי? לכאורה, מלמד קרב תל-חי שצדק ז'בוטינסקי. שהרי, כבר בטווח של שבועות מאז אותו ויכוח, נעזבו שתי הנקודות וננטשו, לאחר התוצאות הטרגיות והקשות של הקרב. רבים אמרו: "אותם צעירים וצעירות חירפו נפשם לשווא. שהרי, בסופו של עניין, אבדה האחיזה היהודית באצבע הגליל". אבל, גם אם בחשבון של ימים צדק ז'בוטינסקי,בחשבון של שנים, במבט של היסטוריה, ממעוף הציפור, צדק בן-גוריון.

מי שהכריע בין ז'בוטינסקי, שראה בתל חי עוד נקודה, לבין בן גוריון, שראה בתל חי חבל ארץ, היה הסכם הגבול שנחתם בין הצרפתים לאנגלים פחות משנה אחרי נפילת תל-חי. ההסכם הזה, למעשה, הכליל את גבול ארבע הנקודות בגליל בשטחו של המנדט הבריטי, ואחר כך בגבולות המדינה היהודית. זאת, הודות למאבק העיקש וההיאחזות הבלתי-מתפשרת, של תל-חי ואחיותיה בקרקע הגליל. גם הצרפתים, שלבטח רצו להחזיק בשטח זה, בגלל סיבות פוליטיות, לא יכלו לעמוד בפני העצמה של אחיזה יהודית - שביסודה היא רוחנית ונפשית, לא רק מעשית.

שמונים ושמונה שנים אחריי, התמצית והסמל של סיפור תל-חי הם: הזעזוע וההתפרקות, של הנורמות המדיניות והפוליטיות, בידי הרעיון והאמונה בזכותנו על הארץ. ואולי, לזה התכוון בן-גוריון, שתל-חי היא מיקרו-קוסמוס, תמצית, של הקוממיות היהודית בארץ ישראל. הגישה הזו, של בן גוריון, בין אם הייתה במודעתו ובין אם לא, התמזגה עם האמונה של טרומפלדור, ונעשתה להשקפה שאומצה על ידי ראשי ההנהגה הציונית.

טרומפלדור אמר, כשהגיע לתל-חי: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית, את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו". לאמור: טרומפלדור, גיבור המלחמה ברוסיה, איש הצבא עטור הסמלים, המפקד הדגול רב התהילה, הפנה עורף לעצמה הצבאית.

טרומפלדור לא האמין באמת, שחיילים הם אלו שקובעים גבול. חיילים אולי קובעים גבול לשעה, חלוצים קובעים גבול לדורות. יותר מכך. גם טרומפלדור, לא התכוון ל"מחרשה היהודית", רק ככלי חקלאי מכאני, שבאמצעותו נאחזים ומכים שורש בקרקע. "המחרשה היהודית" היא ביטוי להיאחזות אידיאולוגית, רעיונית, נפשית, באדמת הארץ. המחרשה של טרומפלדור היא "יהודית", המטען הוא יהודי. "לחרוש" אצל טרומפלדור, פירושו להאמין. וטרומפלדור, גם חורז את המסר הזה בשיר תל-חי: "שם תל-חי סמל דור - תל עמל ועוז ואור!". אם נעדרת האמונה בצדקת הזכות, אם חסרה האחיזה הרוחנית והנפשית באדמה, מה תועיל המחרשה? ואפילו תהיה מסיבית, ככל שתהיה.

בתל חי נוסדה התפיסה שהיכן שיש עצמת אמונה והיאחזות ברעיון - שם יעבור הגבול המדיני. לא צבא, לא מגעים דיפלומטיים, גם לא מחרשה משוכללת, רק אמונה וקשר נפשי, רק "מחרשה יהודית". רק חיות בתל עפר. במרחק הזמנים, בן-גוריון וטרומפלדור צדקו, וגם ז'בוטינסקי הבין זאת. האם יעמוד לנו הצדק הזה, גם לימים שאנו מצויים בהם היום?

מי ייתן, ונשוב לתל-חי, נשוב ונאחז באותה אמונה בצדקת זכותנו על הארץ, שאצל רבים מאתנו היום, גם אישים ומנהיגים, היא תל - אוסף רעיונות שוממים, מכוסים עפר. נשוב ונגאל אותם, וניתן בו חיים.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית