ראשון, 02 פברואר 2014 00:00

דברים לרגל 20 שנה למבצע שלמה


עשרים שנה למבצע שלמה

 הכנסת ה-18, פורסם בעיתונות


"מבצע שלמה" נחרת בזיכרון הישראלי הקולקטיבי כאחד מרגעי השיא של קיבוץ הגלויות. תמונתם של עולי "ביתא ישראל" היורדים מבטן המטוס, גופם עטוף בד לבן ועיניהם נוצצות כיסופים לציון, חדרה גם לאטום שבלבבות והחליפה, (ולו לכמה רגעים), את הציניות הישראלית היומיומית ברגש ציוני גואה.

"מבצע שלמה" כמו מבצע משה שלפניו, נחקקו בתודעה הישראלית כהצלחה צבאית ומדינית מזהירה. אכן, לא ניתן להתעלם מתושייתו ומנהיגותו של יצחק שמיר, ראש הממשלה דאז, ומתפקודו של מפקד המבצע אמנון ליפקין שחק, יחד עם יתר מתכנני המבצע. לא ניתן להתעלם גם מגבורתם של חיילי צבא ההגנה לישראל ואנשי שירות הביטחון שלקחו חלק באותו מבצע אדיר: שלושים מטוסים שנשאו למעלה מ-14,000 יהודים בשלושים וארבע שעות.

עבור מרבית הישראלים, הפכו "מבצע שלמה" כמו "מבצע משה" שקדם לו, לסיפורים המעצבים והמכוננים של עליית יהודי אתיופיה. ואולם, כל מי שמכיר ולו במעט את תולדותיה של הקהילה היהודית באתיופיה לא יכול שלא לחוש שיש בכך משום עוול שנעשה למורשת ההיסטורית והתרבותית של אותה קהילה יהודית וציונית עתיקה. בחלוף עשרים שנה ממבצע שלמה, יש לומר היום בקול רם וברור: האידיאולוגיה הציונית של יהודי אתיופיה לא החלה וגם לא עוצבה במבצע שלמה, וגם לא במבצע משה.

בשנת תק"ע, ציווה הגר"א את חסידיו לעלות לארץ ישראל על מנת להכין את התשתית לבואו של המשיח, לגאול את אדמותיה של הארץ ולהרחיב את גבולה של ירושלים. על חסידיו של הגר"א נמנה גם רבי הלל ריבלין, אבי אבותיי, שקבע מאז את מושב המשפחה בישראל. כחמישים שנים מאוחר יותר, בשנת 1862, יצא הנזיר אבא מהרי מאתיופיה כשהוא מוביל אחריו מאות אנשים במסע רגלי מפרך ורצוף ייסורים לארץ ישראל. רבים נספו באותו המסע, שמעטים שמעו אודותיו ושלא צלח לבסוף.

אותם הכיסופים עצמם, אותה הכמיהה עצמה הם שהובילו את תלמידיו של הגר"א ואת תלמידיו של אבא מהרי באותו מסע הארוך: באותה העת, לאותה האדמה, לאותה ציון. ואולם, לצערי נדמה כי בעוד שההיסטוריה הציונית זוכרת היטב את חלוצי העליות מאירופה, היא פוסחת על חלוצי העליות מאפריקה. חטא הוא לשכוח ולהשכיח את העובדה כי היהודי האתיופי הוא זה שבמשך מאות רבות בשנים חרף את נפשו על יהדותו והיה נכון לקנות בייסורים את מולדתו.

העמקה בתולדות עלייתם של יהודי אתיופיה לישראל חושפת סיפור רצוף מכשולים ומאבקים. זהו סיפור על מנהיגות יהודית אתיופית ציונית ופעילה שאינה יודעת ייאוש. זהו סיפור על אומץ ליבם ואמונתם של כל אחד ואחת מבני קהילת ביתא ישראל שבחרו לצאת למסע הבלתי אפשרי לארץ ישראל מבלי שידעו מה יהיה בסופו. זהו סיפור החושף לעין כל את קלונה של מדינת ישראל, שנעלה את שעריה בפני אחת הקהילות היהודיות המגובשות והעתיקות בעולם בעשורים הראשונים לקיומה.

לזכותם של בגין ושמיר ייאמר שהם היו מי ששמו קץ לעוולה ההיסטורית הזאת, שנקטעה באחת עם הכרעתו המהדהדת של בגין: "הביאו לי את אחיי- יהודי אתיופיה".

הצגת סיפור עלייתם של יהודי אתיופיה ככזה המסתכם ב"הצלה" ו"חילוץ" הוא בבחינת "חטא עכשווי" על פשע "קדום". יצירת תדמית "פאסיבית" לקהילת יהודי אתיופיה ככזאת המפקירה את גורלה בידי אחרים חוטא ליהודי אתיופיה, למורשתם ההיסטורית והתרבותית ולגבורתם. אין לי ספק, כי אותה התדמית ה"פאסיבית" וה"מוחלשת", היא זאת שהקשתה אף יותר על חבלי הקליטה של הקהילה בארץ.

הצגת עליית יהודי אתיופיה כ"עליית מצוקה" עושה עוול לכיסופים בני אלפיים שנה לשוב לציון, ל"ירוסלם". היא גם עושה עוול לגיבורים האמיתיים של מבצע משה ומבצע שלמה: אלה שנענו במסירות בלתי נתפסת למצוות ה"לך לך" והצליחו לשרוד במסע הארוך ארצה במשך שבועות וחודשים ושנים. אלה שהיו מוכנים לחיות עם הצפיפות, המגפות והמוות במחנות הפליטים בסודאן ובאדיס אבבה. אלה שמצאו כוחות להאמין, על אף הזוועות שסביב, שיבוא יום והם יישקו לאדמת ציון.

עליית יהודי אתיופיה היתה בבחינת עירוי ציוני מזוקק לחברה הישראלית. על החברה הישראלית לערוך היום חשבון נפש, ולעשות צדק עם מורשתם המפוארת של יהודי אתיופיה. עלינו להבטיח שסיפור הגבורה הציוני המופלא הזה ייכנס לתוכניות הלימודים הממלכתיות, יישמע, יילמד וייזכר לדורות. עלינו להתחיל לספר את ההיסטוריה הציונית-יהודית של קהילת ביתא ישראל היכן שהיא החלה, ולא היכן שרבים בחברה הישראלית קבעו את ראשיתה.

הגיעה העת, ויפה שעה אחת קודם, לתת קול ובמה ליהודי אתיופיה לספר את סיפורם בעצמם.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית