שלישי, 04 פברואר 2014 00:00

דברים על בית ברל ובית ז'בוטינסקי


"בין בית ברל לבית ז'בוטינסקי"

הכנסת ה-18, פורסם בעתונות


המסורת היהודית היא במהותה מסורת של מחלוקת, המעודדת את קיומם של "בתים" שונים אשר מייצגים אסכולות מחשבתיות מנוגדות. זוהי מסורת המוגדרת על ידי המחלוקות החוצות אותה. התרבות היהודית ראתה בויכוח תהליך מכונן, צורך ולא כורח. היא קידשה את מגוון הדעות והעריכה וטיפחה הן את "בית שמאי" והן את "בית הלל". דעות דחויות ככל שיהיו, לא נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה אלא קבלו מקום של כבוד ב'ארון הספרים היהודי'.

בשלהי ימי הבית השני "בית שמאי" ו"בית הלל" גילמו וסימלו אסכולות של מחשבה, בתי יוצר לדורות של תלמידים שנשארו נאמנים לתורות רבותיהם. היו אלו בתי אולפנא לתפיסת עולם שתלמידיהם חלקו וליבנו ביניהם סוגיות שונות מתוך כבוד הדדי אך ללא נימה של פשרנות. התרבות היהודית חגגה את המחלוקת הזו. הנאמנות העיקשת של התלמידים לתורת רבותיהם הייתה ביטוי מובהק לכך שמחלוקת "בית שמאי" ו"בית הלל" איננה מחלוקת אישית אלא מחלוקת אידיאולוגית נוקבת, מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים.

"בית ברל" ו"בית ז'בוטינסקי" הם "בית שמאי" ו"בית הלל" של התנועה הציונית. מחד -ישראל של "מפלגת פועלי ארץ ישראל", ואחריה מפלגת העבודה: ציונות מעשית, שורשית, המדגישה את העבודה ואת העמל כחלק מתהליך הגאולה האישית והלאומית. ומאידך -"מפלגת חירות" והליכוד: ציונות אקטיבית שהדגישה את הכוח הצבאי, את "ההדר", את הגאווה הלאומית, את המחויבות המוחלטת ל"ציון כולה שלנו" ולמשנת "קיר הברזל" .

לכאורה, מחלוקת אידיאולוגית כל כך נוקבת בין "בית ברל" ל"בית ז'בוטינסקי" צריכה הייתה להמשיך ולהתקיים כמחלוקת אמיתית, כמחלוקת לשם שמים. אך בציבוריות הישראלית בת זמננו, תלמידיהם של הלל ושמאי אינם ששים עוד להתווכח. הם אינם נכונים לעמוד איתנים על דעתם ולכתוב עוד פרק מפואר במסורת המחלוקת היהודית.

יותר מכך, יש המתגאים בגמישות הרעיונית שלהם, דיגלם הוא דגל האופורטוניזם. אחד מחברי הכנסת של קדימה טען בתוקף ל'קץ האידיאולוגיות': "התנתקנו מכל האידיאולוגיות למיניהן. זה הייחוד של קדימה... כבר אין לנו קיטבגים עם מורשת של זאב ז'בוטינסקי או ברל כצנלסון על הגב. אנחנו מסתכלים רק לעתיד".

תהליך ההתפרקות הערכי של מפלגות, אישים ותנועות הוא תהליך ארוך, שמתרחש בעשורים האחרונים. מפלגת העבודה, "בית ברל", הייתה הראשונה לסבול ממה שתואר כהפיכתה מ"מפלגה למנגנון"; אבל גם "בית ז'בוטינסקי" סובל מגמישות מדאיגה.

קשה להבין מה עבר עלינו מאז ההצהרה "ציון כולה שלנו", עד היום שבו יש חברי כנסת שחונכו על ערכי ז'בוטינסקי שאינם מהססים לוותר על חלק גדול מציון, ואומרים "שתי גדות לירדן" "אחת של הערבים, והשנייה [בחלקה] גם כן."

גם בתנועת הליכוד פנימה, המפלגה הנושאת את מורשת ז'בוטינסקי, השבר הערכי קיים. עולה הרושם כאילו יש חברי כנסת שמחויבותם לדמוקרטיה לשוויון זכויות ולשלטון החוק, היא מותנית. חלקם סבורים שרבנים הם מעל החוק. ואחרים רואים זאת כחובתם להיפטר ממורשת ז'בוטינסקי-בגין ולהתחיל ללמוד כיצד לשלוט. לדבריהם: "נראה שהשתחררנו מכבלים מחשבתיים שמנעו במשך שנים מנציגי הימין לפעול למימוש השלטון שניתן להם על ידי העם."

יש שיטענו שאין מדובר כאן בשבר רעיוני אלא בפרגמטיזם. איני סבור כך. גם ברל וגם ז'בוטינסקי ידעו להיות פרגמאטיים, לנהל בניהם דיונים ולהגיע להסכמות. אך לברל כצנלסון ולזאב ז'בוטינסקי היה חוט שידרה ערכי, קווים אדומים אותם הם לא עברו. על קווים אדומים אלו, הם אמרו, תתנהל מערכה פוליטית נוקבת, המנצח ינצח והמפסיד יכוף ראשו בפני הכרעת הרוב. הפרגמטיזם מתבטא ביחס לתפיסת העולם אותה נושא האדם. הפרגמטיזם נכון להתפשרות על עקרונות מסוימים בעבור הישגים משמעותיים וארוכי טווח, אך חסרי האידיאולוגיה אינם פרגמאטיים, מכיוון שאין להם אף לא עיקרון אחד, עליו הם נכונים להיאבק.

הייתי מחריש אילולא הייתי סבור שהעדרו של חוט השדרה הרעיוני וכתוצאה מכך העדרה של המחלוקת הנוקבת, מסכנים את הכנסת ואת המערכת הפוליטית, בכלל. הפוליטיקה שלנו מצויה בואקום אידיאולוגי חמור, מימין ומשמאל. בלא תפיסת עולם ערכית מגובשת אין מחלוקת אמיתית, ובהעדרה של זו, מפלגות הופכות למותגים ומנוהלות על ידי ספינולוגים, יח"צנים ויועצים אסטרטגיים, המשנים את עצתם לכל המרבה במחיר.

האזרח הפשוט המתלבט למי לתת את קולו, טובע בים של מלל חסר פשר, הפונה אל הרגש והתת-מודע ולא אל השכל או אל התבונה. בסופו של התהליך, מה שיעמוד לבחירה הם התדמית, המותג, והמנגנון - אך לא ההשקפה.

בואקום כזה נשאבות אל הכנסת, מפלגות ששורשיהן האידיאולוגים מחוקים לחלוטין, מפלגות לעומתיות, מפלגות שעיקר תורתן היא: "מה לא" ולא "במה כן". המפלגות הללו יכולות להיות נכונות לויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת, ובו בזמן לשסות באזרחי ישראל הערבים. לחילופין הן יכולות להצהיר על עצמן כליברליות ולהוביל מתקפות ארסיות כלפי המגזר החרדי. המחלוקות הופכות יותר ויותר אישיות ופופוליסטיות, והן נעשות בעליל שלא לשם שמים.

יתרה מזו, נראה כי חל שידוד מערכות גמור ביחס למושגי הבסיס של ימין ושמאל. בעבר מדיניות החוץ של הימין הלאומי הייתה ברורה, היא דגלה בעיקרון של 'ציון כולה שלנו' והתבססה מבחינה מעשית על ניתוחו של ז'בוטנסקי במאמרו "קיר הברזל". לעת עתה, הימין חדל לחתור לעיקרון של 'ציון כולה שלנו'. כיום, "איש ימין" הוא איננו מי שנאמן לשלמות ציון אלא מי שהחקיקה והרטוריקה שלו רדיקלית יותר, והוא רואה את עיקר שליחותו במאבק לדיכוי אזרחי ישראל הערבים. ה'מחנה הלאומי' איננו עסוק עוד בהבהרת עמדתו הברורה ומחויבותו לחזון ארץ ישראל, אלא ביצירת תדמית פטריוטית. אחת ההשלכות של שינוי זה, היא הצתת האש הלאומנית בין יהודים וערבים במדינת ישראל, מטרתה ליצור אוירה בלתי נסבלת בין יהודים לערבים, כזו שתאלץ את העמים להיפרד תוך כדי חלוקת הארץ. כך פועל הימין הלאומני בשירות החזון של השמאל.

בהעדרה של חוקה המגנה על זכויות הפרט והמיעוט, ובהעדרה של אידיאולוגיה ומדיניות חוץ ברורה, משדרת המערכת הפוליטית חוסר יציבות, ונעה כעלה נידף ברוח. מציאות מעורערת זו מהווה סכנה לכולנו. כל תזוזה בדעת הקהל מכניסה את המערכת הפוליטית לאנדרלמוסיה, חוקים נחקקים תחת לחץ ציבורי, ושאלות הרות גורל מוכרעות בעטיה של מחאה ציבורית זו או אחרת. מעטים מאד הם חברי הכנסת, המעזים לעמוד בפרץ, להוביל ולכוון את קהל בוחריהם.

חלקים גדולים מקרב הציבור דואגים, ובצדק, למראה הריק האידיאולוגי בכנסת ישראל. ישנם קבוצות רבות בעם אשר חשות כי למרות יציבותה של הקואליציה, הכנסת עצמה איננה יציבה, היא חסרת משנה סדורה, ואינה מודעת למגבלותיה ולתפקידה. אני סבור, שהציבור בישראל בשל, ואף צמא, לקול רעיוני ברור, לעמדה שיש בה חוט שידרה ויכולת להכיל מורכבויות.

בימים של משבר, העמקה במורשתם של זאב ז'בוטינסקי וברל כצנלסון היא הכרחית. במקום להשליך את מורשתם ככלי אין בו חפץ בו, עלינו ללמוד ולעסוק בם. עלינו לנצל את ההזדמנות ולהעמיק חקר בשורשינו האידיאולוגיים, ולו רק כדי להבין, על מה ולמה יש לנו צורך במחלוקת של אמת. מי ייתן וירבו מחלוקות לשם שמים בישראל, כמחלוקות זאב ז'בוטינסקי וברל כצנלסון.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית