רביעי, 08 ינואר 2014 15:05

דברים על מגילת העצמאות


מגילת העצמאות אז והיום

הכנסת ה-18 , פורסם ב'הארץ'.


הייתי ילד ירושלמי בימים שקדמו לכתיבת מגילת העצמאות, וקורותיהם עודם חרוטים היטב בנשמתי. היו אלו רגעים של מתח, אימה ותקווה, של לחץ בינלאומי ומאבק מלחמתי, בצילם של מחלוקות אידיאולוגיות קשות ומורכבות. מעל הכל, הלכו ונתחוורו מימדי השואה הנוראה שהעצימו את הדחיפות לכונן מדינה, אך גם את החשש מכך. עבורי, מגילת העצמאות היא הכרזת החלום היהודי, ובו בזמן, גם הביטוי להגשמתו. המגילה היא מסמך מכונן, אשר נאמרה, התנסחה ונכתבה ברגע של קדושה אזרחית ודתית, שבו הגשים העם היהודי תקווה בת שנות אלפיים.

מגילת העצמאות הייתה למעשה, המסמך הרשמי הראשון של מדינת ישראל, אשר בעצם פרסומו כונן את המדינה היהודית. היותה של המגילה מסמך מכונן, אין המשמעות שהיא חפה מכל ביקורת או שישנה דרך אחת בלבד לקוראה ולפרשה. אדרבה, מסמך כזה, מגלם את החובה לקרוא אותו מחדש בכל דור ודור, ולבחון את תוכנו בכל צומת דרכים לאומי וחברתי. קריאה נוקשה מידי, או כזו המפרשת אותו במנותק מרוחו ותכליתו, יכולה לגרום לעוול, ואף חמור מכך.

קשה ולא הגון, לשפוט ממרחק הזמן, אם היה ראוי לנסח את המגילה באופן שונה. אולם, דומני שאילו ניתנה בידינו ההזדמנות היום, צריך היה לדעתי לחדד בנוסח המגילה שני עניינים עקרוניים ומהותיים, שעמימותם הניחה לפתחנו עיוותים ומכשלות, ב-63 השנים האחרונות.

העמימות הראשונה מתייחסת לעובדת קיומה של השואה כגורם שהשפיע על ייסוד מדינת ישראל. זוועות השואה הניעו את מנהיגי המעצמות והאו"ם לתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ודירבנו את מנהיגי היישוב לעשות זאת. מאז ועד היום, השתרשה התפיסה במדינות רבות בעולם, ואפילו בקרב חוגים בישראל, כאילו מתן מדינה ליהודים היווה תגמול על הטרגדיה הנוראה שפקדה אותם.

זוהי תפיסה מוטעית, ולעיתים מגמתית, אשר מזינה לא פעם, טיעונים מוסרניים כנגד ישראל מצד מדינות וארגונים בינלאומיים, ולפיהם, קיבלו היהודים פיצוי בדמות מדינה על חשבון אוכלוסיות אחרות בין הים לירדן, ובשל כך, עליהם לבצע מהלכים טריטוריאליים מרחיקי לכת.

מדינת ישראל איננה פיצוי על השואה, ומעולם לא הייתה כזאת. מסר זה, ראוי היה להופיע באופן חד וברור במגילת העצמאות. אמת, במגילה מצוינת השואה על רצף היסטורי של עם הנטוע בארצו וגולה ממנה על מנת לשוב. אך בעיניי היה צורך לחדד זאת ביתר שאת. החורבן העצום היווה הוכחה מוסרית לצורך בטריטוריה יהודית עבור עם שחסר ארץ וריבונות, אך לא יצר את הצידוק לכך.

אילו יכולתי להשפיע היום על ניסוחה של המגילה, הייתי מדגיש כי הכוחות המניעים את הקמת המדינה - התפילות, הכיסופים והחלוציות - נבעו ביסודם ובשורשם, מציונות שחותרת אל ציון, ולא מציונות שבורחת מפני שואה. תקומתנו הייתה בזכות ולא בחסד, בייעוד ולא בכורח, כחובה היסטורית קדושה של עם השב לארצו לחיות בה חיי קוממיות. הבית הלאומי קם מכיוון שהיה מי שעמל כאן בארץ ישראל שנים רבות, עוד טרם השואה, על כינונו של הישוב היהודי ומוסדותיו, על גיבושו של כוח יהודי לוחם ומגן, ועל היכולת להכשיר את הקרקע לקליטתם של מיליוני מהגרים יהודים מרחבי העולם.

הערתי השנייה מתייחסת למעמדה החוקתי של מגילת העצמאות, אני סבור כי מנסחי המגילה מעולם לא התיימרו לראות בה מסמך חוקתי, שמייתר את הצורך בכתיבת חוקה. לכל היותר, הם התוו בה עקרונות פעולה מידיים למדינה הצעירה, המבטאים, כדברי השופט אגרנט: "את חזון העם ואת האני מאמין שלו".

ניכר כי מגילת העצמאות היתה מודעת היטב למעמדה החוקי הזמני והצהירה על הצורך בחוקה עתידית, שתיקבע על ידי האסיפה המכוננת. האבות המייסדים הגדירו את תפקידה של הכנסת גם כרשות מכוננת המופקדת על כתיבת החוקה, ואילו דוד בן גוריון, בעצמו משפטן, יוצא אוניברסיטת קושטא, הפקיד את המשימה בידי ועדת החוק והמשפט של הכנסת שכונתה מאז ''ועדת החוקה, חוק ומשפט''. לאתגר זה, הקציב בן גוריון ששה חודשים, שבכורח הנסיבות הולכים ונמשכים כבר למעלה משישים שנים.

לצערי, בעידן המהפכה החוקתית, יש המבקשים לראות במגילה טקסט חוקתי במקום טקסט הצהרתי ומכוון. הללו רואים בה מסמך, אשר ממנו ניתן לגזור עקרונות חוקתיים ברורים, ומכוחו גם להפעיל ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת עד כדי ביטולה. בכך הם מערערים על סמכותה של הכנסת לכונן חוקה, כי לשיטתם, די לנו במגילה לבדה.

ואולם, החובה עדיין שרירה וקיימת. גם היום, אחרי 63 שנים, הצו המורה לכנסת לכתוב את החוקה, עודנו תקף במלוא עוצמתו, והעובדה שטרם יושם איננה מגלגלת משימה זו, לפתחה של רשות אחרת. חוקי היסוד שהתקבלו בכנסת בשנות התשעים, אמנם נחקקו "ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל", אך לא היה בכך כדי להצהיר, כי הכנסת זנחה את תפקידה לכתיבת חוקה, ומכאן ואילך, היא מסתפקת במגילת העצמאות כתחליף עמום, שמותיר טווח פרשנות רחב מדי בידי הרשות השופטת.

ההתייחסות השגויה למגילה כאל "חוקה בלתי כתובה" שגם איננה צריכה להיכתב, פוגעת בעיקרון הפרדת הרשויות, ויוצרת פירצה מסוכנת, הקוראת לרשויות אחרות ליטול את המשימה מידי הכנסת.

לו היה הדבר בידי, הייתי מעגן במגילת העצמאות באופן שאיננו משתמע לשני פנים, את סמכותה הבלעדית של הכנסת - כרשות מכוננת וכנציגתו היחידה של הריבון - למלא אחר משימת הדור, מאז ועד היום: כתיבת חוקה לישראל

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית