רביעי, 05 פברואר 2014 00:00

דיון מליאה מיוחד לכבוד בנימין זאב הרצל

 

דיון מליאה מיוחד לכבוד בנימין זאב הרצל

מליאת הכנסת, הכנסת ה-18, 26.04.2010



חברי הכנסת. אנו מקדישים היום דיון מיוחד לכבודו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל.
 
כבר בראשית המאה ה- 20, סמוך ונראה למועד פטירתו של החוזה הרצל, היו מי שתהו: מה היה שעור קומתו של הרצל? מה זיכה אותו במושב כבוד בפנתיאון הציוני שלנו? האומנם היה הרצל "בעל חלומות", אשר חלם על בית לעם היהודי ממרפסתו בבאזל, ותו לא?

אחד מה"תוהים" היה בן משפחתי, שמואל צ'רנוביץ, שפירסם לפני כתשעים שנים מאמר בשם "בעל הכנפיים" לרגל "יום הרצל" ובו הוא מסביר באלו המילים את גדולתו של החוזה: "הרצל הכשיר את הדרך", כותב צ'רנוביץ. "הוא לא ידע את קוצר השגתנו, את תורת הצמצום שלנו, וזו הייתה מעלתו. הוא בא מעולם אחר, זר, רחוק, והביא משם קנה מידה".

"נצייר בנפשנו שלא היה הרצל", ממשיך צ'רנוביץ, "שלא היה הקונגרס הציוני יציר כפו, שלא הייתה ההסתדרות הציונית, שלא היו המוסדות והקשרים המדיניים. והרי- חיבת ציון הייתה רחוקה ממדיניות כרחוק אודסה מלונדון".

מכובדיי. אי אפשר לצייר את מדינת ישראל, את הישות המדינית העצמאית, מבלי התזזית שיצר הרצל, בתוכנו, אך גם בזירה הבינלאומית. אי אפשר לצייר את הרצל כמי שנחרת בתודעה ההיסטורית של רבבות ישראל- רק בשל כשרו לחלום.

ייחודו של הרצל היה דווקא בכך שלא היה חולם במובן הקלאסי ודווקא בכך שלא היה עוד איש מעשה. הרצל היה חוזה. ומהו חוזה? 

החוזה הוא זה הרואה באידיאה את קווי המתאר של תכנית פעלה, לעומת החולם- שמותיר את האידיאה כסיסמא מופשטת ומיותמת מעשיה.
 
החוזה הוא מי שמקפיד לסמן את אתגרי השעה ולהעמיד כנגדם תכנית מעשית מקיפה וארוכת טווח, לעומת איש המעשה- המאבד לעתים את זיקתו ל"תמונה הגדולה" בלהט ההגשמה של ה"כאן ועכשיו".

מורשת הרצל, אם כן,  איננה המשנה הפוליטית-מדינית שלו. אדרבה, לו היה הרצל מתמודד היום לכנסת, ספק אם היה נבחר. ספק אפילו אם היה מוצא מפלגה שתהיה לו בית, אף שאני בטוח שרבים מראשי המפלגות כאן בטוחים שהוא היה מצטרף אליהם.

מה שהפך עבורנו, כבני מדינת היהודים, את הרצל למיתוס היא מיומנות החזון שהייתה בו. היום, אולי יותר מאי פעם, אנו מיומנים בחלום מצד אחד ובמעשה מצד שני. אך את מלאכת החזון- זו הקושרת בין השניים- שכחנו.

אנו חולמים על מדינה יהודית באמת ודמוקרטית באמת- אך מתקשים לברר ולהגדיר את הקשר ביניהם.

אנו חולמים על עיר שחברה לה יחדיו- אך מתקשים לנתץ את החומות החוצצות בין הקבוצות השונות בה.

אנו חולמים על מערכת חינוך מצוינת- אך טובעים בסבך הפרטים, האינטרסים והוועדות.

אנו חולמים להיות אור לגויים- אך מתקשים, כאומה למודת סבל, להכיר בטרגדיות של עמים אחרים.

יש בקרבנו, (בחברה הישראלית, ובהנהגה), יותר מדי אנשי חלום הרחוקים מעשייה, ויותר מדי אנשי מעשה שהותירו מאחור את שאר הרוח.

לכן, דווקא למען עתידה של המדינה והחברה בישראל, טוב שיש לנו פעם בשנה יום הרצל. טוב שיש לנו יום אחד בשנה המקדש את מיומנות החזון. את היכולת הנדירה, שהרצל ניחן בה,  לקשר בין כמיהה ובין הגשמה.

ובמילותיו של צ'רנוביץ:

 "טוב שאנו יכולים יום אחד להפסיק את מרוצתנו. לעמוד רגע ולחשוב על הדחיפה הראשונה שבכוחה אנו הולכים. הן לפרקים שוכחים אנו כי הרצל קראנו. אנו שוכחים את השבילים שהוליכונו בהם. צריך היה גם היום שיהיה בינינו איש כהרצל, שליבו יהיה סמבטיון נצחי, שלא יחדל אף רגע להתגעש, ושיזכיר לנו בכל רגע:  פרשו כנף!
כי אם למדנו ללכת -  לעוף שכחנו."

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית