רביעי, 18 יולי 2012 00:00

דברים במליאה לזכרו של ז'בוטינסקי

 

דברי יו"ר הכנסת לישיבה לזכר זאב ז'בוטינסקי

מליאת הכנסת, הכנסת ה-18, 18.07.2012



אנו מציינים היום את יום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי.

לפני מספר ימים, בטקס האזכרה לחוזה המדינה, אמר מכובדי, נשיא המדינה, מר שמעון פרס, שמפעל ההתנחלות עלול להביא לשינוי דמוגרפי מאיים.

אני מוקיר ומעריך את הנשיא פרס, כציוני דגול, וכשליח ציבור אהוד ואהוב על כל שדרות העם. ואולם, אני חלוק עליו מכל וכל. תלמידיו של ז'בוטינסקי, ובתוכם אני, אינם רואים בהתנחלויות איום על קיומנו. עבורנו ההתנחלויות הן חלק מאחיזתנו בארץ ומבטאות באופן צרוף את זכותנו להתיישב בה. ישובים ברחבי יהודה ושומרון לא מסכנים את קיומנו, אלא מבטיחים אותו.

בתפיסתנו, מפעל ההתנחלות, במהותו, איננו מכשיר אלא זכות; והתנחלויות אינן צודקות יותר או פחות לפי המקום האסטרטגי שלהן, אלא מתוקף הזכות המוסרית והקניינית שלנו על ארצנו.

ז'בוטינסקי אמר: "ציון כולה שלנו".

המלים הספורות והבודדות הללו הן תמצית משנתו הלאומית והמדינית. איננו אורחים כאן, איננו זרים כאן, לא באנו לציון כפליטים נרדפים, כקורבנות התרים אחר מקלט בטוח. לא קיבלנו מדינה כפיצוי על השואה. באנו הנה כאדם השב לביתו.

לצערי, היום יש כאלה שרואים בהדגשת הזכות -  דבר מיותר, טרחני. עליהם נמנים, גם כאלו, הרואים בעצמם תלמידיו של ז'בוטינסקי. לדידם, לדבר על זכות היהודים לחיות בארצם משמע להסתבך ברטוריקה חסרת מעש. ואילו עבור ז'בוטינסקי, ההכרזה הזו, פעם אחר פעם, בדבר הזכות על ''ציון כולה'' -  הייתה עקרונית ומחייבת. הזכות על ציון ביססה בעיניו את עומק התביעה הציונית שנובעת מעומק התקווה היהודית, הכיסופים והגעגועים.

הוא לא ראה בו שיח מיותר ופומפוזי, מין קיטבג מכביד שכבר אין בו צורך; הוא סבר ששיבת העם לארצו, גם אם יש בה מימד של הצלת לאום נרדף, נובעת ביסודה מזכות שאותה אסור להצניע.
ז'בוטינסקי האמין בכל לבו שלזכות יש ערך אמתי, גם בעולם ציני רווי אינטרסים. עם פרסום
ההמלצות לחלוקת הארץ בסוף שנות השלושים זעק ז'בוטינסקי:

"אל תזלזלו בכוח הוויתור!",  "אל תזלזלו בכוח הזכות!"

גם אלו שעל פי השקפתם יש לוותר על חבלי ארץ, אסור שישתמע מדבריהם זלזול בכוח הזכות. 

אך מחלוקת נוספת לי עם דבריו של נשיא המדינה: אני סבור שדמוגרפיה איננה מהוה איום.

אני חש את כאבו של הציבור הערבי בישראל, העומד נבוך שוב ושוב, מול אמירות שמציירות אותו, (או את אחיו, וממילא גם אותו,) כאיום. אני מאמין, שחזונו של ז'בוטינסקי "בן ערב, בן נצרת, ובני" הוא אפשרי ואף חיוני למדינה יהודית ודמוקרטית.

אוניברסיטת אריאל, שזכתה רק אתמול להכרה רשמית, ראויה לכך בעיניי גם בגלל שהיא מבטאת שותפות כזו. אוניברסיטת אריאל בה לומדים מאות סטודנטים ערבים לצד סטודנטים יהודים היא הוכחה  ליכולת שלנו: לחיות יחד. היא ביטוי לכך שדמוגרפיה איננה איום אלא הזדמנות: הזדמנות לחיות חיים מלאים של שותפות, בתוככי המדינה היהודית.

האיומים, נבואות הזעם וזעקות השבר בעניין זה מסיטים אותנו מהמהות: מזכותם של יהודים לגור בכל רחבי ארץ ישראל; ומזכותם, של כל תושבי הארץ הזו, לקבל חינוך ראוי והשכלה גבוהה בכל מקומות מגוריהם.

מכובדיי. מורשת ז'בוטינסקי, הליברלית, הדמוקרטית והלאומית איננה מזוהה עם שיח של "דמוגר-פוביה". השיח הזה, שעסוק מבוקר עד ערב בספירת ראשים, בין ממזרח לקו הירוק ובין ממערבה לו- הוא שיח מסוכן.

פעם אחת, משום שבשם הטיעון הדמוגרפי מבקשים להציג את פתרון שתי המדינות כפתרון הכרחי וקיומי. פעם שנייה, וחמור אף יותר מכך, משום שבשם אותו הטיעון הדמוגרפי קמים אזרחי מדינת ישראל הערבים בבוקר ומגלים שהם איום. מגלים- שכאשר הביאו ילדים לעולם הם למעשה קשרו קשר נגד מדינת ישראל, ללא ידיעתם.

רבותיי. מורשת ז'בוטינסקי היא זאת הקוראת לנו להתייחס ברצינות התהומית ביותר לחזון היהודי והדמוקרטי שמעמידה מדינת ישראל: ולא להרפות ממנו.

רק כך, נוכל למלא בתוכן ממשי את צוואתו של זאב ז'בוטינסקי.

Submit to FacebookSubmit to Google BookmarksSubmit to TwitterSubmit to LinkedIn

לחיצה על כפתור זה תוביל חזרה לדף הבית